המדרש והמעשה במדבר סו

פרשת קרח (בדין מסייע ושנים שעשוה במשמרת המקדש ובמלאכת השבת) ושמרו משמרתך וגו' אך אל כלי הקדש ואל המזבח לא יקרבו ולא ימותו גם הם גם אתם

בש"ס ערכין [י"א, ב'] למדו מזה דכהנים בעבודת לוים ולוים בעבודת כהנים במיתה, ודרשו גם הם גם אתם, אתם בשלהם והם בשלכם במיתה, ועפי"ז פ' הרמב"ם [ה' כהמ"ק] דלוי שסייע במלאכת כהן, ואפילו במלאכת לוי חברו (כגון משורר ששיער) חייב מיתה

ובכ"מ שם תמה עליו דזה נגד מסקנת הש"ס התם, דמסיק דכו"ע הם בשלהם אינם אלא באזהרה, ודלא כאביי, ודמסייע אף אזהרה לית בי' אלא גזרה דרבנן בעלמא יעויי"ש בש"ס. והאריך הכ"מ הרבה בענין זה, והעלה דרמב"ם ז"ל פסק כאביי, דהם בשלהם במיתה ואם שגם בדברי אביי לא מצינו חיוב מיתה, עכ"פ במסייע, אך בזה סמך הרמב"ם על ד' הספרי (ולפי גירסת הילקוט) בעובדא דריב"ח, שבקש לסייע לר"י בן גודגדא בהגפת דלתות וא"ל חזור לאחוריך, שכבר אתה מתחייב בנפשך, שאתה מן המשוררים ואני מן השוערים, עכתו"ד הכ"מ

ועדיין הוא תמוה, דאם כל חילו דהרמב"ם ז"ל לדחות מסקנת סתמא דתלמודין מפני דברי הספרי, הוא ממאי דסמיך אדאביי, והא אף אביי גופא לא אמר דהם בשלהם ח"מ אלא בעובר ממש, ולא במסייע, וא"כ לענין מסייע הדרינן למסקנת ש"ס דילן, דעכ"פ אינו אלא דרבנן (וכדאמרינן שם, מ"ס מסייע גזרו בי' רבנן, ומ"ס לא גזרו)

ולולא דברי הכ"מ ז"ל הי' נלענ"ד דחילו של הרמב"ם ז"ל הוא מדקדוק לשונו של אביי גופי', שאמר משורר ששיער בשל חברו ח"מ", ולכאורה הך "דבשל חברו שפת יתר הוא, דפשיטא דכל משורר ששיער היינו בשל חברו, ולא בשלו, וע"כ דהכי קאמר דאפילו כשחברו עמו במלאכתו, ואינו אלא כמסייע לחברו, ג"כ חייב, וכפשטות לשון הספרי, דעובד ומסייע היינו הך

ויש לחקור על עצם איסור זה דהם בשלהם, מה היא עיקר הקפידא, אם במה שמניח מלאכת עצמו, או במה שמתגדר במלאכת חברו, ובודאי שלפי הטעם הראשון אין שום חילוק בין עובד ממש למסייע, דהא סו"ס הניח מלאכת עצמו, אלא דא"כ ע"כ שאינו מוזהר, אלא בשעת עבודת עצמו, דשלא בשעת עבודה, הא לא הניח כלום. ולפי הטעם השני (היינו שלא יתגדר במלאכת חברו) יחויב לכאורה ההפך מזה, היינו שאף שלא בשעת עבודת עצמו אסור, אלא שאינו אסור אלא בעובד, אבל מסייע אין בו ממש. וי"ל דזה הי' טעמו של ריב"ח, דודאי אין סברא שהניח ריב"ח עבודת עצמו אלא לפי שהי' מן המשוררים, והי' פנוי מעבודתו שלא בשעת שירה, וע"כ רץ למצוה קלה לזכות בתור מסייע בהגפת דלתות, וקאסבר ריב"ח שבזה ממנ"פ אין שום חשש לפי שני הטעמים, דאלו לטעם הראשון הא לא הניח מלאכת עצמו, ולטעם השני הא לא בא אלא לסייע, וחידש לו ר"י בן גודגדא דבאמת עיקר האיסור הוא שלא יתגדר במלאכת חברו, ואפי' שלא בשעת עבודת עצמו, וכטעם השני, ואעפי"כ שא"ה דאפילו מסייע אסור

ואמנם הא גופה טעמא בעי הא בכה"ת כלה מסייע אין בו ממש, ומהיכן למדו חז"ל הכא למיעבד מסייע כעובד ממש. ונלענ"ד למצא באור לתמיהה זו במה שכ' הרא"ה ז"ל בס' החנוך [מ' שפ"ט.] בטעם איסור זה, וז"ל, שכל מלאכה המוטלת על שנים או יותר הפשיעה והשכחה מצוי' בה ביותר, שיסמכו שניהם כ"א: על חברו, וכמו"ש קדירא דבי שותפי כו' עכ"ל. ובודאי דלטעם זה אין שום חילוק בין מסייע לעובד דסו"ס הו"ל כקדירא דבי שותפי וכמובן.