המדרש והמעשה במדבר סה

ואת שאמר משרע"ה לפני הקב"ה במעשה דמקושש "בכל יום תפלין בראשו תפלין בזרועו ורואה אותן וחוזר בו ומה זה שהשיב לו הקב"ה שצא וברור להם מצוה אחת שינהגו בה בשוי"ט" (היינו מצות ציצית) היא גופה קשיא, יניח להם מצות תפלין גופה, אם אין איסור בהנחתם, ותצילם עכ"פ מן העבירה גם בשוי"ט כשיראה אותם, כדרך שהיא מצילה בחול (וכמו"ש משרע"ה), אלא ע"כ דמה שאמרו יצאו שוי"ט שהן עצמן אות, היינו דגם איסור יש בדבר, שלא להרבות על האותות יותר משתים, דהיינו בחול תפלין ומילה ובשבת שבת ומילה) ועליהם אין להוסיף, ומשו"ה הוזקקה תורה לנתינת מצות ציצית, דנהי דגם היא אצולי מצלי מן העבירה, אך עכ"פ אות לא מקרי. מוכח מזה דאפילו למ"ד משום שהיא עצמה אות, נמי איסורא איכא בהנחתן. וזו באמת ראי' נצחת. ודוק בכ"ז

ולענין מה שכתבנו למעלה, דמשו"ה טרח הש"ס מנחות ל"ז למשכח נ"מ בין ר' ישמעאל לרבנן, ולא כתב בפשיטות, דנ"מ לענין לכתחילה להטיל בה ג' באין לו ארבע לפי דלכתחילה באמת אף לר"י לא יטיל ג' משום בל תגרע. הנה כבר רמזנו למעלה דיש להעיר ע"ז מהא דעשה דוחה ל"ת. ולמה לא יטיל ג' לכתחילה, אפילו במקום ב"ת. וראיתי להתוס' ערובין ק' ע"א ד"ה מתן שהקשו, וא"ת וליתי עשה ולידחי לאו דבל תוסיף, וי"ל דלא דמי כלל לכלאים בציצית, דהכא ע"י פשיעה הוא בא, והי' יכול לקיים בלא דחיית הלאו. עכ"ל. והנה זה פשוט דמ"ש דע"י פשיעה הוא בא, הוא ל"ד, דמי לא איריא כשנתערב לו באונס או בשגגה, וע"כ דכך כונתם, דאין עדול"ת אלא היכי דהלאו הוא תמידי כמו העשה, כגון סדין בציצית, דתמיד א"א לסדין בלא כלאים, וכן י"ל גם במילה בצרעת, שהתורה אמרה ימול בשר ערלתו בכל מקום, ואפילו במקום צרעת. משא"כ היכי שהלאו בא במקרה, אחת היא ע"י פשיעה או אונס, וכגון במתן דמים שנתערבו במקרה. ולפי"ז כי היכי דכתבו התוס' לענין בל תוסיף ה"ה גם בנ"ד ולענין בל תגרע, אין לדון לכאורה משום עשה דול"ת, כשחסרו לו במקרה ציצית רביעית, ואין לו אלא ג'; אך באמת גוף ד' התוס' ערובין שם לא זכיתי להבין, דמוכח לכא' מכ"מ בש"ס דאין שום חילוק בענין עדו"ל בין לאו תמידי או מקרי, ובין שבא באונס או בפשיעה, וכל היכי דהוי בעידנא, וא"א לקיים שניהם דוחה תמיד, וצ"ע לע"ע. [וע' בס' שעה"מ פ"ג דנדרים]

אגב אעיר על הוכחת הגאונים בעלי מפרשי הים שהבאנו למעלה שעל מה שתפסו במושלם דלמ"ד בירוש' דלא הי' כ"ג מתלבש בכליו אלא בשוי"ט, לא אירע כלל שישמש הכ"ג בימות החול, עד שהקשו ע"ז מהא דאז"ל שערו הי' נראה בין ציץ למצנפת ושם הי' מנית תפלין וכו'. נוראות נפלאתי על הגאונים ז"ל שנשכחה מאתם לפי שעה משנה מפורשת [יומא פ"א. מ"ב] ובכל שבעת הימים הי' זורק את הדם ומטיב את הנרות ומקטיר את הקטרת כו'. הרי שעכ"פ בשבעת ימות החול הללו הי' עובד בכל יום, ובודאי שהי' מניח תפלין ג"כ, וע"כ דהירושלמי אלבר מהנך ז' ימים קאי. וא"כ אין משם ראי' כלל. וז"פ

פירות הנושרין ממאמרנו זה: להנחת השג"א (דאף לר' ישמעאל דס"ל בציצית ד' מצות, מ"מ כשמטיל פחות יש בל תגרע) הבאנו ראי' מאותה סוגיא דמנחות גופא. הוכחנו דאף לשיטת רש"י, דאיסור משוי לי משוי, מ"מ לא אמרה אלא באיסור דבל תוסיף, ולא באיסור בל תגרע. שוב הוכחנו לסתור חדושו של הגאון בעל מנ"ח שחידש אליבא דרש"י חיוב חטאת בכל יוצא במלבוש של איסור לרה"ר. בזה העלינו לחלק אף לענין איסור ב"ת בין יוצא באיסור בשני תפלין בחול, ובין יוצא בזוג אחד בשוי"ט, ודלא כשג"א. סתרנו תירוצו של בעל ים התלמוד על קושית השג"א אליבא דרש"י. שוב הבאתי בשם ס' ים התלמוד ראי' להתיר הנחת תפלין בשוי"ט מירושלמי, והוכחתי לסתור ראי' זו בעיקרה, ואגב עלה בידנו לחדש דאפי' למאן דאוסר הנחת תפלין בחוש"מ, מ"מ לכהן גדול ודאי מותר, עיי"ש בפנים: