המדרש והמעשה במדבר סד

טו"א. דהצעת ד' הירושלמי שם כך היא [פ"ב, ה"ה]: אר"י בר בון בכל יום הי' כ"ג מתלבש בכליו והולך ומקריב תמיד ש"ש, אם יש שם נו"נ מקריב אותן והולך לביתו כו' ובא ומקריב תמיד שבי"ע ובא ולן בלשכת פרהדרין. ר' עוקבא אומר לא הי' עושה כן אלא בשויו"ט. אית תניי תני הציץ מרצה על מצחו, אית תניי תני אפילו בזוית כו', מ"ד הציץ מרצה על מצחו מסייע לי' לר"י בר בון, מ"ד אפילו בזוית, מסייע לי' לר' עוקבא עכ"ל. והקשה הטו"א, איך יפרנס ר"י ב"ב הך דמשנתנו, הא עכ"פ מפורש במשנה דביום טבוח לא הי' מתלבש בכליו, ואילו לריב"ב הא ע"כ הי' צריך להתלבש אף ביום טבוח, משום הציץ. עכת"ד

ולולא ד' הגאון ז"ל הי' נלענ"ד דאין כאן קושיא, דהנה איתא [ביומא ס"ט] בג"כ ניתנו ליהנות בהן בין בשעת עבודה בין שלא בשעת עבודה, ובמדינה אסור, ועיי"ש בתוס' ד"ה בג"כ דלאו דוקא במדינה, אלא אפילו בירושלים, דרק במקדש לבדו מותר, ונסתפקו שם התוס' אם גם הציץ הוא בכלל האיסור (אעפ"י דכתיב בי' תמיד) ומה דמצינו גבי ינאי המלך שאמרו לו הקם להם בציץ שבין עיניך [קדושין, ס"ו.] שלא כדין עשה, או דהציץ לבדו מיתר באמת אף שלא במקדש, יעויי"ש בתוס', ולכאורה תמוה, מאי מספקא להו להתוס', הא ע"כ מוכח מן הירושלמי חגיגה הנ"ל, דאין הפרש בין ציץ לשאר בג"כ, דאל"ה מאי סייעתא מייתי לר"י בר בון שהי' מתלבש בכל יום, ממ"ד עודהו על מצחו הוא מרצה, הא אפשר הי' בציץ לחודי'. אך באמת זה לק"מ, דאטו ר"י בר בון ור' עוקבא בהא פליגי, אי רשאי כ"ג לעבוד בכל יום, זה ודאי ליתא, דהא משנה מפורשת היא [יומא, י"ד] ושאר כל הימים אם רצה להקריב מקריב, וע"כ דאמוראי דירושלמי לא בדינא פליגי, אלא במנהגו של כ"ג, דלר' עוקבא נהי דמדינא ודאי שאם רצה להקריב בכל יום מקריב, מ"מ "לא הי' עושה כן אלא בשוי"ט" ולר"י ב"ב הי' כ"ג רגיל ותדיר במקדש בכל יום, והיתה ישיבתו בביתו ארעי, (וכמו"ש הי' הולך ואוכל בביתו ובא מקריב ולן בלשכת פלהדרין)

ועפי"ז שפיר אמר דלמ"ד עודהו על מצחו מרצה מסייע לי' לר"י ב"ב, דמדעכ"פ הי' זקוק כ"ג בלא"ה לבא בכל יום למקדש, משום לבישת הציץ כדי שירצה, ולמאן דפליג בתוס' יומא ס"ט אדר"ת, ודס"ל שאפילו לבישת ציץ לבדו חוץ למקדש נמי אסור) א"כ ודאי דתו לא מסתבר שלא יעבוד ג"כ, דהא עכ"פ רשאי הי' לעבוד בכ"י, וממילא מוכח כר"י ב"ב, שבכל יום היתה ישיבתו של כ"ג קבע במקדש, וארעי בביתו

וכל זה בשאר הימים, שלא הי' עכ"פ שום טעם וסיבה שלא יתלבש בכליו כלם ושלא ויעבוד ג"כ, א"כ מסתברא ודאי שאם הוזקק לציץ, הוזקק גם לשאר כליו, וכריב"ב בירושלמי, אך ביום טבוח שהי' שם טעם מיוחד לכ"ג שלא יתלבש בכליו ושלא יעבוד, כדי להוציא מלבן של צדוקים, אפשר דאפילו למ"ד עודהו על מצחו מרצה, לא הי' מתלבש ולא הי' עובד, וכסתם מתניתן דחגיגה, אלא שאעפי"כ בא למקדש ולובש הציץ לבדו, כדי לקיים על מצחו תמיד וניחא מה שהקשה השג"א ז"ל

נחזור לעניננו הראשון, והוא מה שנסתפק השג"א למ"ד שבת לאו ז"ת משום דהיא עצמה אות, אי רק חיובא ליכא או איסורא מה"ת נמי איכא שלא להניח. ועל הוכחתו של הגאון שג"א מדשלהי ערובין מהא דמכניסן זוג זוג כבר השבנו למעלה, דנהי דבשני זוגות שפיר י"ל כשיטת רש"י דאיסור בל תוסיף משוי לי' כמשוי, מדאף בחול אינו ראוי, מ"מ בזוג אחד, מדעכ"פ בחול הוי לי' דרך מלבוש, אפילו אי אית בי' איסור הנחה בשבת, מ"מ תו לא אתי איסור זה להפקיע שם מלבוש מני', והבאנו סמוכין לזה מד' התוס' שבת ס"א

וכן על מה שרצה לפשוט ספק זה בס' ים התלמוד מדברי הירושלמי דחגיגה הנ"ל כבר הוכחנו למעלה שאין שום ראי' משם, ועכשיו נלענ"ד דלכאורה יש לפשוט ספקו של הגאון שג"א מדברי התנדב"א המוצג בראש מאמרנו זה, דאי ס"ד דאין איסור בהנחת תפלין בשוי"ט אפילו למ"ד לאו ז"ת הוא. א"כ מה