המדרש והמעשה במדבר סג

ואם כן נהי דבשבת ויו"ט ודאי שגם כ"ג לא הי' מניח תפלין, מדאסור אפילו במלאכת דבר האבוד, והוי לי' אות גם לדידי'. אך בחוש"מ, דלא שני לי' לכ"ג מכלהו יומי, דהא בכל יום נמי הוי אסור בדבר שאינו אבוד, מטעם יום הקרבה שלו, א"כ לגבי כ"ג עכ"פ ודאי דחוש"מ לא הוי לי' אות, והי' מחויב בתפלין אליבא דכו"ע וע' בספרי הנ"ל שהבאתי שמדברי הרוקח דמשמע לכאורה דאף דבר של מצוה הנהוג בכל יום מקרי אות, אך משאר ד' הפוסקים לא משמע הכי, יעויי"ש)

ומעתה סרה קושית ס' ים התלמוד, דהא ודאי שאף לד' ר' מונא, שלא הי' כ"ג נוהג להקריב אלא בשוי"ט, מ"מ זה ברור שלענין זה הוי לי' גם חוש"מ כיו"ט, דמידי הוא טעמא אלא משום הקרבת מוספין, והני אף בחוש"מ איכא, כיו"ט ממש, ומאחר שהוכחנו דאפי' לשיטת הסוברים דגם חוש"מ פטור מן התפלין משום אות, מ"מ כ"ג ודאי שהי' מחויב בתפלין בחוש"מ, דאיסור מלאכה דידי' בדבר שאינו אבוד הי' נוהג אצלו כולי יומי ממש כחוש"מ לשאר אינשי וכדאמרן) וגם הוכחנו דאפילו לר' מונא הי' כ"ג מתלבש בכליו בחוש"מ, עכ"פ דומי' דשוי"ט, א"כ ניחא מה שחתר התנא לבקש מקום הנחת תפלין בכ"ג כשהי' לבוש ציץ ומצנפת (דהא עכ"פ בחוש"מ הי' חייב בתפלין) וניחא מה דמשני דשערו הי' נראה וכו' ושם הי' מניח

עכ"פ אזלה הראי' הנצחת של ס' ים התלמוד מד' הירושלמי דחגיגה, ואין משם שום ראי' להיתר הנחתם מה"ת בשוי"ט ממש (למ"ד לאו זמן תפלין). והבן

וע"ד החדוד הי' נראה לי לכאורה להביא ראי' אחרת מאותה הסוגיא עצמה, ולא ממימרא דחד מ"ד שבירושלמי, אך מגופה דמתניתן שם [חגיגה, י"ז] ומודים בחל בשבת שיום טבוח אחר השבת, אין כ"ג מתלבש בכליו שמותרין בהספד ותענית, שלא לקיים דברי האומרים עצרת לאחר השבת ע"כ, ואי ס"ד דיש איסור בהנחת תפלין בשוי"ט, א"כ למה הוצרך כ"ג לשנות ממנהגו ביום טבוח, ושלא להתלבש בכליו (כדי להוציא מלבן ש"צ שאמרו עצרת אחה"ש) הא שפיר הי' יכול ללבוש כליו, ככל יום שיש בו מוסף עכ"פ, אלא שהא ע"כ הי' צריך להניח תפלין באותו יום בין ציץ למצנפת (דהא יום זה חייב בתפלין לכו"ע) א"כ מזה עצמו יהי' מוכח דלא כצדוקין, דהא לצדוקין אותו היום הוא יו"ט ממש ואינו בתפלין, והלא טוב טוב תהי' הוכחה זו נגד הצדוקין, שהיא הוכחה בחיוב. ממניעת ההקרבה של כ"ג שאינה אלא הוכחה בשלילה, אלא ע"כ דאפילו ביו"ט ממש אין איסור עכ"פ בהנחת תפלין, וממילא שאין ראי' מזה שיניח ביום טבוח להוציא מלבן ש"צ

כך הי' נלענ"ד ע"ד החדוד, אך באמת אין ראי' גם מזה, חדא דמאן לימא לן דדרשה זו, דיצאו שוי"ט שהן עצמן אות, היא דרשה שהצדוקין מודין בה, ועוד הא לענין מקום הנחת תפלין גופייהו יש ג"כ מחלקת בין הפרושין לצדוקים, דאנן דרשינן בין עיניכם לגז"ש מהא דקרחה [כמבואר בש"ם מנחות, ל"ו, ב'.] וידוע שרובן של הלכות הנדרשות מי"ג מדות אין הצדוקים מודים בהן, ולהדיא איתא [מגילה, כ"ד, במשנה שם] תפלין של ראש על מצחו ה"ז דרך הקראים (וברמב"ם פ"ה מהלכות תפלין גריס ה"ז דרך הצדוקים) ולפי"ז שוב אין להוכיח מזה, דאפשר דאה"נ דבשוי"ט איסור נמי איכא בהנחת תפלין, אבל בד"א כשמניח במקום תפלין, דאז אמרינן דאף שלא בזמנו איכא משום בל תוסיף, אך ודאי דאם מניח שלא במקום תפלין, אין שום הו"א שיהי' איסור תורה בזה, ול"ש בי' בל תוסיף כלל, ולפי"ז איך יהי' מוכח נגד שיטת הצדוקים מהנחת תפלין דכה"ג ביום טבוח, שאין זה היום יו"ט, הא הכ"ג יניח כדין, על הראש, ולא על המצח, ולצדוקים אין זה מקום תפלין כלל, וכאלו הניח על רגלו, וזה בודאי מותר אף ביו"ט מה"ת. משו"ה הוצרכו חז"ל לתקן שביום טבוח לא יתלבש בכליו כלל, ורק בזה יודע גם לצדוקים שאין יום זה יו"ט. ודו"ק

ומדי דברנו בהך מתניתן דחגיגה י"ו, ובמה דאיפלגי בה אמוראי בירושלמי, אעיר דרך אגב ע"מ שהקשה עלה הגאון אז בספרו