המדרש והמעשה במדבר סב

בודאי לק"מ מה שהקשה השג"א, דהא לפי"ד הרשב"א יהי' בל תגרע בין לר' ישמעאל ובין לרבנן כמובן, ועוד הא לרשב"א לשיטתי' בחדושיו למס' מנחות (שהבאנו דבריו למענה מס' שטמ"ק החדש) דאי ליכא ארבע לא קיים מצות גדילים כלל אף לר' ישמעאל ואלא דאעפי"כ לענין הוצאה ברה"ר לא מקרי לר"י אינה מצויצת כהילכתה, עיי"ש ברשב"א שנדחק ב"ה) א"כ עכ"פ לענין איסור בל תגרע אין שום נ"מ בין ר"י ובין רבנן, **(זולת מה דלרבנן יהי' על בטול כל הד' ציציות רק לאו אחד של בל תגרע (אליבא דרשב"א) ולר"י אולי על כל ציצית וציצית שימנע מלהטיל יהי' לאו מיוחד מדארבעתן ד' מצות. וק"ל:)** ולפי"ז בין לרשב"א ובין לשג"א אין שום הוכחה מסוגיא זו נגד שיטת רש"י ז"ל דאיסור בל תוסיף משוי לי' כמשוי

אלא דאעפי"כ מה שנסתייע השג"א משיטה זו דאין איסור בהנחת תפלין בשוי"ט (מדלא אתי איסור זה ומשוי לי' כמשוי אף ביוצא עם זוג אחד של תפלין בשבת) ע"ז כבר השבתי בעניותי דאין ראי' מזה, דשאני זוג אחד משנים כמו שבארתי למעלה

ובספר ים התלמוד הנזכר הביא גם הוא ראי' דאין איסור בהנחת תפלין בשויו"ט מד' הירושלמי [הובא בתוס' חנינה, י"ז.] אר"י ב"ב "בכל יום הי' כ"ג מתלבש בכליו והולך ומקריב כו', ר' עוקבא אומר לא הי' עושה כן אלא בשוי"ט" כו'. ולדברי ר' עוקבא קשה מה זו שאמרו ז"ל [זבחים] תנא שערו הי' נראה בין ציץ למצנפת ששם הי' מניח תפלין, והא מצנפת עכ"פ לא הי' לובש אלא בשעת עבודה, ואי לא הי' רגיל לעבוד (לר' עוקבא) אלא בשויו"ט והא שוי"ט לאו זמן תפלין הוא כלל, אלא ע"כ דאף לר"ע דס"ל שבת לאו ז"ת, עכ"פ איסורא ליכא, וזו ראי' נצחת, עכת"ד הגאון בס' ים התלמוד

והנה כל דבריהם בזה תמוהין. חדא דמד' התוס' יומא ס"ט מוכח דאפי' שלא בשעת עבודה הי' לובש הציץ עכ"פ, ועוד מאן לימא לן דלר' עוקבא בעל המימרא דירושלמי שם לא ס"ל באמת כרבנן דשבת זמן תפלין, ועוד אפי' אי לאו ז"ת ס"ל. אכתי לא הועיל בים התלמוד בהוכחתו כלום, דהא אפי' אי נימא דאיסורא דאורייתא ליכא להניח בשוי"ט, מ"מ חיובא נמי ליכא, ועוד עכ"פ מדרבנן אסור, שמא יצא בהם לרה"ר, כמבואר בש"ס, וא"כ הדרא קושיא, אם לא הי' רגיל כ"ג להקריב אלא בשוי"ט. למה הוצרך תנא לבקש מקום להנחת תפלין עבורו בין ציץ למצנפת. אתמהה

אך באמת נלענ"ד דהירושלמי הנזכר כונה אחרת יש בו, דהנה ידוע דלרא"ש ולב"י הא דאמרינן בשוי"ט אליבא דר"ע דהן עצמן אות (ולכך א"ח בתפלין) היינו דאסירי במלאכה, ולזוה"ק ולשיטת הגאון דאף בחוש"מ אין מניחין, עכצ"ל דאף איסור מלאכה בדבר שאינו אבוד לחוד ג"כ מקרי אות. [ע' פרמ"ג, ה"ת שם], ולפי"ז יתפרש הירושלמי כמין חומר, היינו דאזיל לשיטתי', עפי"מ דאיתא בירושלמי [ריש פ"ד דפסחים] דיום הקרבה אסור במלאכה מה"ת, אלא דאעפי"כ לא אסרה תורה מלאכה כולי יומי בזה"ב, משום הקרבת קרבן צבור בתמידין, מדיוצאין באנשי משמר ואנשי מעמד שהם שליחי צבור ומדאי אפשר שיהי' ישראל יושבין ובטלין ממלאכה תמיד. וע' בצל"ח ובטו"א, דרק בק"צ לחוד יוצאין בזה, ולא החמירה תורה, ואמרה ואספת דגנך, אבל כל יחיד ביום הקרבה דידי' אה"נ דאסור, ומשמע מן הירושלמי דאפילו בק"צ שאינו בכל יום הי' אסור במלאכה, אמנם כבר העלתי בספרי (המוה"מ פ' בא) דאפילו אי הי' אסור יום הקרבה במלאכה, עכ"פ לא חמיר מחוש"מ, דהא חוש"מ גופי' הוא יום הקרבה, ואעפי"כ אינו אסור רק בדבר האבוד. ולפי"ז כהן גדול שהי' מקריב מנחות חביתין שלו בכל יום, ודאי דלדידי' כל יומא יום הקרבה דיחיד הוא הוא ולא גרע מחוש"מ עכ"פ, דאסור במלאכה בדבר שאינו אבוד עכ"פ: