המדרש והמעשה במדבר סא

ועפ"י הדברים האלה יש לי להשיב גם על ראיתו של הגאון שג"א ז"ל לענין איסור הנחת תפלין בשוי"ט, דנלענ"ד דאף בתפלין עצמן יש לחלק בין זוג אחד לשתים, דבשלמא בלובש שני זוגות תפלין, דכלהו יומי נמי אית בהו איסורא דבל תוסיף, בהא שפיר אמר רש"י ז"ל דאתי איסור זה ומשוי לי' כמשוי, דהא לאותו מ"ד אין לך איש ואין לך זמן שיהי' מותר ללבוש בו שתים, מדתמיד איכא בי' בל תוסיף, משא"כ בלובש זוג אחד בשבת, דהא בכהא"ג כשלובש בחול אית בי' מצוה וליכא איסורא, א"כ אפשר דתו לא מפיק שם תכשיט מני' ואפילו בשבת. ובא וראה שהתוס' ערובין צ"ו ע"ב שם רצו לומר דאף לאשה ליהוי תפלין דרך מלבוש מדחזי לאיש, אלא שדחו זה עפי"מ דמצינו [שבת, ס"א] דמידי דחזי לאיש לא חזי לאשה יעויי"ש, וא"כ עכ"פ במה דלאיש גופי' הוי מלבוש בחול, שפיר י"ל דאף בשבת לא פקע שם מלבוש מני'. ולפי"ז סרה לכאורה הוכחתו של הגאון שג"א, די"ל דאה"נ דאף לר"ע בשוי"ט איסור יש בהנחת תפלין, ואעפי"כ במניח זוג אחד, נהי דרק המצוה משוי לי' מלבוש מ"מ מדהוי דרך מלבוש עכ"פ בחול, לא אתי איסור זה ומפיק לי' ממלבוש אף בשבת, ורש"י ז"ל לא קאמר אלא לענין איסור בל תוסיף, ובשני זוגות תפלין, דהתם כלהו יומי נמי אינו לובשן משום איסור בל תוסיף, ושפיר כתב דאתי איסור ב"ת ומשוי לי' משוי. משא"כ בהא דשבת ס"א דאיכא עלי' שם מלבוש עכ"פ בחול

ובדבר הקושיא של הגאון שג"א ז"ל על שיטת רש"י מהא דמנחות ל"ז, ראיתי לבעלי מפרשי הים בס' ים התלמוד שתירצו די"ל דר' ישמעאל ס"ל דאף כלי קופסא חייב בציצית, וממילא אין שום שייכות לאיסור בל תגרע דידי' ולאיסור הוצאתו לרה"ר, דהא אף כשיטיל ג' ולא יוציאנה לרה"ר כלל איכא ג"כ בל תגרע, למ"ד חובת מנא, ובכהא"ג ל"ש אף לרש"י למימר שיבא איסור ב"ת ולישוי' לי' כמשוי, ורש"י לא אמר אלא באיסור בל תוסיף דתפלין, משום דהנחתו גרמה לאיסורו. עכת"ד ולענ"ד לא הועילו בזה כלל דהא גם בתפלין הי דתלוי בהנחה, מ"מ הא אף כשמניח בביתו ובחצרו איכא נמי בל תוסיף ועדיין איסור הוצאה ליכא, וא"כ שוב אינם שייכים שני האיסורים זב"ז כלל, ומה בכך שיש איסור בל תוסיף גם כשמניח בחצרו מ"מ הא איסור הוצאה אין שם, ועכצ"ל דלרש"י אין שום נ"מ בזה, דמ"מ כשמוציא לרה"ר אתי איסור בל תוסיף ומשוי לי' כמשוי, וא"כ אף בציצית נימא הכי, אפי' אי חובת מנא, מ"מ כשלובש וכשיוצא ברם, ליתי איסור בל תגרע למשוי לי' כמשוי. וז"פ

אך אנחנו כבר בארנו לעיל אל נכון, דבלא"ה חילוק גדול יש לענין זה בין בל תוסיף לבל תגרע, דבאיסור בל תגרע, דבעמוד והוסף קאי, לא מסתבר כלל לדון בי' משום משוי אף אליבא דר' ישמעאל

ובר מן דין תמוה לי ממנ"פ, להשג"א לשיטתי' שכתב [בר"ה, כ"ח, ב'] בספרו בטו"א שם דל"ש בל תגרע אלא היכי דעביד מצוה ולא עביד בשלמות, א"כ איך יעבור בבל תגרע אליבא דר' ישמעאל בהטיל ג', הא הנך שלש כ"א מצוה בפ"ע היא, וברביעית עדיין לא התחיל כלל, ומה זה דמיון להא דמתן ד' שנתן במתן אחד, הא התם כל הארבע נתינות מצוה אחת נינהו, אלא שאם לא נתן כפר, א"כ עכ"פ תלויות זוב"ז לשלמות המצוה, משא"כ בג' ציציות לר' ישמעאל, הא ג' מצות דעביד עביד בשלמות, והרביעית עדיין לא התחיל כלל. ואילו לרשב"א דלא ס"ל הכי בפ"ק דר"ה, אלא דגם בלא התחיל כלל, כגון דלא תקע כלל, לבר מבטול מ"ע יש בו נמי משום בל תגרע (וכדמוכח גם מן הספרי) הא לדידי' **(חטאת משום דאיסור כלאים משוי לי' למשוי. עכ"ל. ולענ"ד זה ליתא דבבגד שהוא בגד מצד עצמו. ולא המצוה גרמה לו, בכהא"ג בודאי לא עלתה ע"ד רש"י כלל לומר שהאיסור מוציאו מתורת בגד. והא גם לנכרים בגד הוא, (ועפרמ"ג או"ת סי' י"ג שנסתפק בזה):)**