המדרש והמעשה במדבר ס

תגרע, ומה דמיון יש בין זל"ז, בשלמא בבל תוסיף כגון בשני זוגות תפלין, דבעמוד וגרע קאי, שפיר קאמר רש"י ז"ל דהוי לי' הנוסף כמשוי, דאין שום סברא שיחשב הנוסף הזה לתכשיט או למלבוש, כיון דאיסורא דרביע עלי' מחייב אותנו להסיר אותו הנוסף. כ"ז לענין בל תוסיף, משא"כ לענין בל תגרע, דבעמוד והוסיף קאי, והנך ג' ציציות עכ"פ יש בהן ג' מצות לר' ישמעאל, אלא שצריך אתה להוסיף עליהן (כדי שלא תעבור על בל תגרע), א"כ עכ"פ הנך דאיתנייהו שפיר לא פקע שם תכשיט או מלבוש מנייהו, דהא אינהו לא עבידי דבטלי, אלא להוסיף אתה צריך עליהן, ולפי"ז לק"מ מזה על שיטת רש"י

איברא דאעפ"י שהוכחנו להציל שיטת רש"י מקושית השג"א עליו, מ"מ זו שהוכיח השג"א אליבא דשיטה זו, דלר' עקיבא ע"כ אין איסור בהנחת תפלין בשוי"ט. לענ"ד יש להשיב על דבריו דהנה על יסוד ד' רש"י הנ"ל יצא גם הגאון בס' מנ"ח לדון בדבר חדש, דמי שיוצא ביוהכ"פ בסנדל של עור לרה"ר, יש בו, לבד איסור נעילת הסנדל ביוהכ"פ, גם איסור חיוב חטאת משום הוצאה, דומי' למ"ש רש"י בערובין שם לענין ב' זוגות תפלין, דאתי איסור ב"ת ומשוי לי' משוי, ה"נ הכא אתי איסור נעילת הסנדל (עכ"פ להראשונים, דס"ל דכל חמשה ענויין מה"ת) ומשוי לי' משוי, עכת"ד

ולענ"ד. אחרי מחכ"ת של הגאון הנ"ל, לא דק בזה, דאי כדבריו, א"כ בכל לובש שעטנז יהי' כן, שאם יצא בו ברה"ר יתחייב חטאת על הבגד, לפי שהאיסור משוי לי' משוי ואם הי' לבוש ציצית דאורייתא, כלומר תכלת בסדין, ונפסקה א' מציציותיו, באופן שאין בו משום עשה דוחה ל"ת, אז יהי' עליו חיוב חטאת לא לבד על הוצאת השלש ציציות הנותרות, אך גם על גוף הבגד עצמו, משום דאתי איסור כלאים ומשוי לי' כמשוי, ולא משמע הכי מד' הפוסקים ולהיפך משמע בש' מנחות ל"ו ע"ב דאהא דאמר התם דר' הונא איכא ביניהו (בין ר"י לרבנן) פירש"י ז"ל משום דהוי לי' ציצית משוי", משמע עכ"פ דבגד עצמו לא הוי משוי, אעפ"י שבזמן התנאים, שהי' להם תכלת, סתמא הוי לי' של כלאים, וכ"נ ממ"ש התוס' והרמב"ם לענין טלית שאינה מצויצת כהילכתה בשבת, דלא בטלי ציצית לגבי בגד משום דחשיבי, מוכח עכ"פ שהבגד עצמו אין בו איסור הוצאה ואפילו אם הי' של פשתן: [עט"ז או"ח כי' י"ג]

ועכצ"ל דהנה יש בהוצאה דרך אחת של איסור מה"ת והיינו כשהוא משו') ושתי דרכים של היתר (כשהוא תכשיט או דרך מלבוש) ותפלין תכשיט אקרי, ובודאי דלנכרי ל"ה תכשיט, אלא לישראל, ומשום מצוה דאית בי' לישראל, וא"כ היכי שאין בו מצוה אלא עבירה, כגון באיסור בל תוסיף דאיירי בי' רש"י, תו ל"ה תכשיט כלל, וזהמ"ש רש"י שם בערובין דאיסור בל תוסיף משוי לי' כמשוי, שאין עבירה תכשיט, משא"כ בבגד של כלאים ואפילו במקום איסור או בסנדל של עור, ואפילו ביוהכ"פ, דהויין מלבוש מצד עצמן, ואפילו לנכרי, אטו בשביל איסור שיש בהו פרח שם מלבוש מנייהו, ולפי"ז בטלית שנפסקה, הנה ודאי דאותה הציצית הפסוקה יש בה משום איסור הוצאה בשבת, דלאו מלבוש הוא מצד עצמו אלא חלק ממנו, כ"ז דאית בי' מצוה. וכשאינה מצוה הוי משוי, משא"כ הבגד עצמו כשם שאינו זקוק אל המצוה למשוי לי' מלבוש (דהא לנכרי הוי מלבוש) ה"נ אין העבירה מפיק לי' ממלבוש. ובזה נסתר חדושו של הגאון בעל מנ"ח ז"ל לענין סנדל של עור ביוהכ"פ" **(שוב ראיתי בפרמ"ג בסי' י"ג ובסי' ש"א שנסתפק באמת בזה. ומה שנלענ"ד כתבתי:)** **(וראיתי להגאון בעל מנ"ח הנ"ל במצוה שפ"ו שכתב דלשיטת הסוברים דכלאים בציצית דחוי' ובזה"ז דאפשר לקיים שניהם יש בו משום איסור כלאים מה"ת, א"כ אם יצא בה בשבת אז אפי' לשיטת הט"ז דבהוי כל הציציות פסולים נטלים הם לגבי בגד, מ"מ בכהא"ג חייב)**