המדרש והמעשה במדבר נו

מוכיחים בזה כלל, דאטו מי שאכל שום יחזור יאכל, ואם אכל ח"ש איסור אין שום ראי' מזה על מחשבתו להשלים שיעורו. ע"כ ס"ל לר"ל דח"ש מותר מה"ת, ולא חש לסברא דחזי לאצטרופי באיסורין

וכל זה באיסורין, אך באכילת מצוה שאם ח"ש, נהי דמחוסר מעשה צירוף, מ"מ הא אין זה מעשה לסתור, אלא להיפך להשלים מחשבתו, דהא חזינן דקמא קמא מחלק הזית שהי' לו נטל ואכל כמצות קונו, ובודאי דחזי ועומד לכך לאכול עוד כדי להשלים השיעור ולקיים מצות ד' בשלמות, וממילא דבהא אפשר דגם ר"ל יודה, שאפילו אם לא מצא יותר, ולא הספיק לאכול אלא ח"ש, עכ"פ קצת מצוה עביד מה"ת, מדבשעת אכילתו הראשונה הוי חזי ועומד לאצטרופי

ולפענ"ד היינו מ"ש בירושלמי (פ"ו דתרומות) שהבאנו למעלה "ומודה ר"ל בעתיד להשלים" ואין לך עשוי להשלים, יותר מזה שאוכל ח"ש בדבר שיש מצוה באכילתו וכדאמרן

ולפי דברינו סרה קושית מהרי"ט אלגזי [בכורות מ"א] על שיטת הרמב"ן, שמנה לאכילת שביעית למ"ע בפ"ע, א"כ איך מקשה התם בש"ס א"כ מחלה נמי לפטור והא חלה אין לה שיעור מה"ת, וא"כ אפשר בח"ש, דלפי דברינו היא הנותנת, כיון דאכילת שביעית מ"ע היא, א"כ הא דלאכלה ולא לשרפה הוי לאו הבא מכלל עשה, שהיא ג"כ עשה, וכבר אמרנו דבמ"ע אולי אף ר"ל יודה דאף על חצי שיעור ממנו יש מצוה מה"ת ומדיש מצוה באכילתו ממילא דיש איסור בשרפתו ותו א"א שתתחייב בחלה, דאילו מטמיא בת שרפה היא. וא"כ שפיר מקשה הש"ס אדרב חסדא, דאפילו אי יסבור כר"ל, מ"מ לענין ח"ש דמצוה, דחזי וגם עומד לאצטרופי גם ר"ל יודה, וכמו שאמרנו

והנה לפי"ז הדר תקשי מה שהקשינו לעיל עמ"ש הרמב"ם [ה' ק"פ. שם], המאכיל כזית מבשר הפסח למומר ולג"ת כו', דלמה כזית דוקא. הא מלקות בלא"ה ליכא במאכיל, וכמו"ש הרמב"ם, ואיסור מה"ת אף בח"ש איכא, ולעיל ישבנו דמדאין איסור במאכיל לב"נ אלא במה שהוא מצוה לישראל, ולשיטת המ"ל דבמ"ע אם אכל ח"ש לא עשה ולא כלום, א"כ גם במאכיל ח"ש מן הפסח לב"נ ג"כ אין כאן איסור מן התורה עכ"פ. אך לפי מה שהעלינו עכשיו כדברי הגאון ברכי יוסף, דאף במ"ע יש חשיבות לח"ש מה"ת, ובפרט למה שהסברנו דבמ"ע אולי אף ר"ל יודה, הדר תקשי כנ"ל

לתרץ דבר זה נלענ"ד דרמב"ם לשיטתו, וכמו שנבאר. דהנה בש"ס יומא, אהא דח"ש אסור מה"ת, אר"י בטעמא משום דחזי לאצטרופי, וגם נסתייע מברייתא למיתסר ח"ש מקרא דכל חלב, ובתוס' שם הקשו אי ילפינן מכל חלב, א"כ סברא דחזי לאצטרופי למה לן, ותי' דאי לאו סברא הוי מוקמינן קרא דכל חלב לאסור כוי יעויי"ש

ואולם לפי"ז לכאורה אין מקום למה שחדש הגאון בעל נוב"י להתיר ח"ש מה"ת באיסור התלוי בזמן, כשאין שהות להשלים הזית בתוך זמן האיסור, לפי דתי לא חזי לאצטרופי, דהא מד' התוס' נראה דעיקר ילפותא דר' יוחנן היא באמת מקרא דכל חלב, וסברא דחזי לאצטרופי אינה אלא לגלוי' דקרא נמי אחצי שיעור קאי, דלבתר דגלי דקרא לאסור ח"ש קאתי, תו אין סברא לחלק באיסורין אי תלוי בזמן ואי לא תלוי, ועכצ"ל אליבא דנוב"י, דאף אליבא דאמת עיקר סמיכותו של ר"י הוא רק אסברא דחזי לאצטרופי, וקרא דכל חלב אינה אלא אסמכתא, דעיקרו למיתסר כוי הוא דאתי

ואמנם הרמב"ם ז"ל פ"א מה' חו"מ כתב דאוכל חמץ ח"ש אסור מה"ת מקרא דלא יאכל, ותמה הכ"מ קרא מיוחד ל"ל תי"ל דקיי"ל כר"י דח"ש אסור מה"ת בכל האיסורין, ועכצ"ל כתירוצו של מהרלאנ"ח, הובא במ"ל שם, דע"כ לא שמענו לאסור ח"ש מקרא דכל חלב, אלא דומי' דחלב שאין לו שעת הכושר, ולזה אצטריך קרא מיוחד גבי חמץ, אעפ"י שהי' לו שעת הכושר יעויי"ש. ובודאי שדבר זה לא יתכן אלא אי עיקר