המדרש והמעשה במדבר נה

ר"ל, אלא למה דהוי ת"ש לענין יוהכ"פ (שאין בו ככותבת) ויש בו שיעור לענין שאר איסורים (שיש בו כזית)

וזהו מ"ש הירושלמי ומודה ר"ל באיסורי הנאה, ומודה ר"ל ביוהכ"פ. עכשיו נבא לסיום ד' הירושלמי הנ"ל

"ומודה ר"ל בעתיד להשלים". כבר כתבתי לעיל דלענ"ד להירושלמי לא פליג ר"ל על עצם הסברא דחזי לאצטרופי אלא דלר"י סגי בראוי להצטרף לחוד (וכד' הנוב"י לענין אוכל חמץ בשביעי ביה"ש) ולר"ל ראוי וגם עומד להצטרף בעינן. ונבאר דברינו

דהנה כתבו התוס' שבת ומכות ט"ו גבי התראת ספק וז"ל, וא"ת כי לא קיים נמי שלות האם לא לילקי, דבשעה שעבר התראת ספק הוי, שמא יקיים, וי"ל דהשתא מיהו עובר בלא תקח האם, דהא לא קרי מחוסר מעשה, וא"כ יש לנו לומר שלא יקיימנה אם הוא עושה לעולם מה שהוא עושה עתה שלא משלחה כו', וה"נ אמרינן בנזיר שהי' שותה דלוקה על כאו"א, דל"ה התראת ספק שמא ישאל, משום דכיון שהוא עומד הוא עובר ויש לנו לומר שלעולם יעמוד כמו שהוא עכשיו וכו', עכ"ל התוס'. ולהלן שם ד"ה ועבר, אהא דאמר התם בשבועה שאוכל ככר זה היום ועבר היום ולא אכלה, דלר"ל פטור מטעם התראת ספק, הקשו בתוס' וז"ל וא"ת למאי דפרישית דאי עומד לעולם כאשר הוא עושה עכשיו כו' א"כ ה"נ לא הוי התראת ספק כו' והנה קושיתם חמורה ותירוצם דחוק ואינו מובן כל צרכו יעויי"ש

ולולא דה"ק הי' נלענ"ד דהנה הבנת עמא דבר בדברי התוס' דלעיל היא פשוטה, דאין לפטור מטעם התראת ספק בדבר שמחוסר מעשה והפטור תלוי בקום ועשה, אולם אם כך כונתם, קשה מאד האריכות היתרה בלשונם, שכתבו דהשתא מיהו עובר בלא תקח האם וכו' וכו', ואריכות זו למה, לימא בקצור דכל מחוסר מעשה לא הוי התראת ספק ע"כ נ"ל דבאמת אין כונתם כן, דאף מחוסר מעשה עכ"פ ספר יש שמא יעשהו, אלא כך אמרו, דהיכי דמחוסר מעשה והמעשה הוא לסתור מעשיו הראשונים, כגון זה שנטל האם מתחילה, הלא מעשיו מוכיחין שרצונו להחזיק בה, א"כ מהי"ת נימא שלאח"כ ישוב ממחשבתו ויעשה מעשה סותר, וע"כ ל"ה התראת ספק, וכן בנזיר ששתה יין, הלא כשנדר גלה דעתו שרצונו בנזירות, וכששתה גלה דעתו שרצונו לשתות באיסור, ומהי"ת נימא שישוב לעשות מעשה לסתור שני מעשיו הראשונים ולשאול על נזירותו

וזהו מה שדייקו התוס' בלשונם. דהשתא מיהו עובר בלא תקח האם, וא"כ י"ל שלא יקיימנה אם הוא עושה לעולם מה שהוא עושה עתה וכו' דה"נ אמרינן בנזיר דל"ה ה"ס, משום דכיון שהוא עומד הוא עובר, וי"ל שלעולם יעמוד כמו שהוא עכשיו וכו'. לענ"ד כונתם בזה ברורה, דלא אמרו דמחוסר מעשה מוציא מכלל ספק, אלא שהמעשה הוי לסתור מעשיו הראשונים, וכן בהא דשבת ד' גבי התירו לו לרדותה, דמשהדביק פח בתנור הלא מעשיו מוכיחים שרוצה באפייתה, ומהי"ת נימא שעד מהרה ישוב ירדנו קודם זמנו, ע"כ מחוסר מעשה כזה מוציא מכלל ספק, אך באומר שבועה שאוכל ככר זה היום הוא להיפך, דהלא מעשיו הראשונים (היינו מה שנשבע שיאכל) מוכיחים שרצונו בקיום שבועתו, ומהי"ת נימא שיחלל שבועתו, ע"כ בכהא"ג הוי התראת ספק, אעפ"י שמחוסר מעשה. ומיושבת ק' התוס'. (ומהא דבטלו ולא בטלו, ודאכלי' לאיסורא והדר לתנאו, ודאי ניחא. דהתם תרוייהו איתנייהו, הקיום אינו תלוי במעשה, וגם אינו סותר למעשיו הראשונים ודו"ק. וע' בד' ריב"א שבת ד' ע"א שם ותמצא בלשונו חיזוק לכ"מ שאמרנו למעלה)

עכ"פ היוצא לנו מדברי התוס' דמחוסר מעשה אפילו בגדר ספק לא הוי, היכי דהוא מעשה לסתור את הראשונות, והנה אמרנו למעלה דאולי גם ר"ל מודה בסברא דחזי לאצטרופי, אלא דס"ל דחזי וגם עומד לכך בעינן, וממילא באכל איסור חצי שיעור, דצירופו לשיעור שלם הוי מחוסר מעשה, ודאי דל"ל דעומד לכך להצטרף, ומעשיו הראשונים אינם