המדרש והמעשה במדבר נד

ולסברא זו ודאי אין שום נ"מ אי אכלי' להך משהו חמץ אפילו סמוך למוצה"פ, כמובן

ולפי דברינו מה נעים לפרש בזה ד' הירושלמי [פ"ו דתרומות] ומודה ר"ל בעתיד להשלים", ולא נתבארה כונת הירושלמי בזה, ופי' הפ"מ דחוק, ולפי דברינו ניחא שפיר, די"ל דר"י ור"ל בסברת הנוב"י פליגי, היינו דלר' יוחנן שסתם הדברים ולא התנה שיהי' דוקא בזמן הראוי להצטרף, עכצ"ל דסגי לי' במאי דחזי לאצטרופי בלחוד, ואפילו היכי דידעינן בודאי שלא יצטרף באמת וכגון שאכל הח"ש בסוף זמן איסורו) מדעכ"פ על כל חלק וחלק מן השיעור חל שם איסור, ור"י דפליג, רק אכהא"ג פליג, היינו דבחזי לאצטרופי בלחוד לא סגי אם לא שיהי' בזמן הראוי להצטרף באמת, אבל באופן זה גם ר"ל מודה (אליבא דירושלמי) והיינו מ"ש הירושלמי "ומודה ר"ל בעתיד להשלים", כלומר כשיש עוד שהות להשלים באמת, (וכדעת הנוב"י אליבא דר"י)

ואולם הא קמן דנוב"י לא ס"ל הכי, ולדידי' אף לר' יוחנן חזי לאצטרופי ממש בעינן, היינו שיהי' שהות להשלים עוד בתוך זמן איסורו, וממילא דלר"ל דפליג, אף זה לא מהני. אלא דאעפי"כ עדיין אני אומר דאפשר שגם ר"ל לא פליג אעיקר הך סברא דחזי לאצטרופי, אלא דיש לו לר"ל תנאים אחרים בזה, וכדי לבא אל המכוון נציע בזה ל' הירושלמי כלו באותו הענין

דבירושלמי התם הכי איתא "ומודה ר"ל באיסורי הנאה, "ומודה ר"ל ביוהכ"פ, ומודה ר"ל בעשוי להשלים", עכ"ל הירושלמי שם. ולכאורה אין אלו אלא דברי תימא, דמ"ש דמודה ר"ל באיסורי הנאה, הלא הרמב"ם ז"ל למד לאיסור חצי שיעור גבי חמץ מקרא דלא יאכל וכבר תמהו עליו, קרא מיוחד לח"ש גבי חמץ למה לי', תי"ל מקרא דכל חלב, או מסברא דחזי לאצטרופי, כמו דידעינן מזה לח"ש אליבא דר' יוחנן בכל האיסורין, וכבר נדחקו בזה המפרשים לתרץ בדרכים שונות, עכ"פ משמע מזה דהוי מסתבר להקל בח"ש גבי חמץ יותר מבשאר איסורים, אפילו לר' יוחנן, ומן הירושלמי מוכח להיפך, דהא חמץ איה"נ הוי, ולירושלמי באיה"נ אף ר"ל מודה

וגם זו שאמר "ומודה ר"ל ביוהכ"פ" הוא סותר למ"ש בש"ס דילן ריש פ' יוהכ"פ דמסיק התם להדיא דלר"ל ח"ש ביוהכ"פ אינו אסור אלא מדרבנן. ועוד דבאמת יש ס' להיפך להקל בזה ביוהכ"פ יותר מבשאר איסורין, והוא עפימ"ש הכ"מ בה' חו"מ לתרץ ד' הרמב"ם (דמצריך קרא מיוחד לח"ש גבי חמץ) משום דחמץ הוי לי' שעת הכושר ולא דמי לחלב, וא"כ הא גם יוהכ"פ הו"ל שעח הכושר, וקרא מיוחד למיסר ח"ש אין שם, ולס' זו הי' מקום לומר דאף לר"י יהי' ח"ש גבי יוהכ"פ רק מדרבנן, (ואף שבאמת אין הדבר כן נדמ' בש"ס יומא) עכ"פ תקשי מהא דירושלמי דמסיק להיפך דביוהכ"פ אף ר"ל מודה, ואיך נפרנס את הס' ההפוכות הללו

לחומר הנושא נלענ"ד כונה מחודשת בד' הירושלמי, היינו דס"ל לירושלמי דאף ר"ל לא פליג אסברא דחזי לאצטרופי או אקרא דכל חלב, (ודלא כש"ס דילן אליבא דר"ל דל"ה אלא אסמכתא) אלא דס"ל לריש לקיש דמשהו מצד עצמו לאו כלום הוא, ול"ש שיחול עליו שם איסור, זולתי שיהי' בו עכ"פ שיעור חשוב במקום אחר, וכגון "באיסור הנאה", נהי דשיעור הנאה הוא בפרוטה, מ"מ אם נהנה בכזית (ואין בו ש"פ) מדהוי שיעור חשוב עכ"פ לגבי אכילה, שפיר שייך לאוסרו מטעם ח"ש אף לגבי הנאה, ואי מקרא דכל חלב, אי מסברא דחזי לאצטרופי). וכן ביוהכ"פ, נהי דאיסור אכילה דידי' הוא בככותבת, מ"מ אי אכיל כזית, נהי דלענין יוהכ"פ הו"ל ח"ש, מ"מ מדהו"ל אכילה חשובה לגבי שאר איסור, שפיר חייל עלי' שם איסור ח"ש

ולפי"ז לא לענין איסור אכילה דאיסורי הנאה אמר הירושלמי לאסור ח"ש לר"ל מה"ת, אלא לענין איסור הנאה דידי', וכשיש בו שיעור מספיק לגבי אכילה, (כזית) ואין בו שיעור לענין הנאה (פרוטה). וכן ביוהכ"פ לא למשהו ממש ס"ל לירוש' דמודה