המדרש והמעשה במדבר נג

משום חיובא דרמיא עליו, וממילא כיון דבאמת אין זו אכילה חשובה לו מצד עצמה, אפשר דמצוה לא משוי לי' חשיבות, וממילא דאף פלגא דמצוה לא עביד, ומ"ש השבו"י דלענין שבועה דלא אוכל בכזית משמע, אין כונתו דשבועה גרע מאיסור לענין ח"ש, אלא דלא עדיף הימנו (כלומר דלא נימא דבל' בנ"א אכילה אף בכ"ש משמע אף לענין מלקות, וכמו דשקיל וטרי בזה במ"ל ה"ש שם) וממילא דח"ש לא אסור אלא מטעמא דאחשבי', ואכילה חשובה לו מצד עצמה בעינן, ובאוכל רק כדי לצאת קצת ידי חובת מצוה דידי', ל"ש אחשבא

כך הי' נלענ"ד לישב ד' השבו"י שלא יהי' להדיא נגד פסקי הרמב"ם והמחבר בשו"ע, אף שדחוק לומר שנתכוין לכך, ואינו במחיצתי כעת כדי לעיין עליו

ואיך שיהי' הנה אף אי נימא דמהא דנשבע שלא לאכול מצה אין ראי', מ"מ הא קמן דלהגאונים בעל מ"ל ושבו"י פשיטא להו מילתא, דלענין מ"ע באכל ח"ש לא עשה ולא כלום, ולפי"ז ברור הוא דגם באיסור ל"ת המסתעף ממ"ע (כגון במאכיל לב"נ מבשר פסח, דאף שהוא בל"ת, מ"מ מדאינו מוזהר עליו אלא מטעם שיש מ"ע באכילתו לישראל) אם האכילו פחות מכזית אף איסורא נמי ליכא לדידהו, ומדוקדק מאד מ"ש הרמב"ם המאכיל כזית כו' למומר לע"ז או לגר תושב וכו', דאע"ג דבי"כ ובי"כ אין בו מלקות וכמו"ש שם הרמב"ם, מ"מ דוקא כזית בעינן, ובלא"ה אין בו שום איסור אפילו מטעם ח"ש מדאיסור זה במ"ע דישראל תליא, ומדלא חשיבה לענין מ"ע אפילו כפלגא דמצוה ל"ח נמי לענין איסורא

ואמנם ראיתי בס' ברכי יוסף או"ח תפ"ב שכתב דאם אין לו כזית מצה, חייב לאכול אף ח"ש (ודלא כבעל מ"ל ושבו"י), ונלענ"ד לחזק דבריו, ולולא דמסתפינא לאמר דבר נגד גדולי האחרונים אז עדיפא מנה הוי אמינא ונהפוך הוא, דאף לר"ל דלית לי' ח"ש מה"ת אפילו לענין איסורין, בכ"ז לענין מ"ע אף ר"ל יודה לדר' יוחנן, דעכ"פ פלגא דמצוה עביד אף בח"ש מטעם שנבאר להלן, ועפי"ז תתישב לנו ק' חמורה שהקשה מהרי"ט אלגזי (ד' מ"א, ה' חלה לרמב"ן) על הרמב"ן ז"ל, וכמו שנבאר

דהנה בש"ס סופ"ק דבכורות שם אהא דאמר ר' חסדא בהמה שניקחה בכסף שביעית פטורה מן הבכורה, לאכלה א"ר ולא לשרפה, ומקשה ממתניתין דהאוכל מעיסת שביעית עד שלא הורמה חלתה ח"מ, ואם איתא א"כ מחלה נמי תפטור, דאילו מיטמיא בת שרפה היא יעויי"ש. והקשה הריט"א, לרמב"ן דמנה אכילת שביעית למ"ע בפ"ע, א"כ מאי קושיא, הא מה"ת חלה אין לה שימור, וא"כ איך ניפוק לעיסת שביעית מחיוב חלה, הא אפשר בח"ש, די"ח חלה יוצא בה מה"ת, ואיסורא דלאכלה ולא לשרפה ליכא, ואפי' אי נימא דגם במ"ע וכגון הא דהוי לאו הבא מכלל עשה) יש בו משום ח"ש, מ"מ תקשי, דילמא ר"ח כריש לקיש ס"ל, דלית לי' ח"ש מה"ת כלל. עכת"ד הרי"ט אלגזי שם

ולענ"ד נראה לישב דהנה התוס' יומא ריש פיוהכ"פ כתבו אליבא דר"י, דקרא דכל חלב לא הוי מספיק לרבות ח"ש, אי לאו משום סברא דחזי לאצטרופי, ויש להבין אי סברא היא, מאיזה טעם פליג ר"ל עלי', ואי משום דאמר התם, אכילה א"ר וליכא, הא גם ר"י מודה בזה, אלא דמוקי לי' אעונשין, וטעמא דחזי לאצטרופי אהני לי' לאיסורא, ומ"ט דר"ל דפליג

ובבאור ענין זה י"ל לענ"ד עפימ"ש הנוב"י מ"ת סי' נ"ג לחדש דאם אכל חצי שיעור חמץ ז' של פסח קודם שק"ה אף לר"י לא עבר אדאורייתא, מדאין שהות לאצטרופי, ואף דעל עצם סברא זו יש להשיב לכאורה, דנ"ל דלא בעינן כלל שיצורף או שיוכל להצטרף באמת, וסברא זו דחזי לאצטרופי אינה אלא הוכחה, דעל כל משהו ומשהו חל שם מקצת איסור, דלא יתכן לאמר שעל צ"ט חלקי זית ד"מ אין עליהם שום שם איסור, והאחד האחוז ממאה הוא הוא האיסור, ובפרט באיסורין שאסרה תורה, דהויין איסורי חפצא,