המדרש והמעשה במדבר נב

בנידון זה בין פסח ראשון לשני, דהא בש"ס [פסחים, צ'.] איפלגי תנאי, דלרבי פסח שני מ"ע בפני עצמה, ולר' נתן אינה אלא תשלומין דראשון, ואין בה מ"ע בפ"ע, ולפי"ז לסמ"ג ואליבא דר' נתן הוי סד"א דתינח פסח ראשון, שפיר י"ל דהוזהר עכו"ם וג"ת לאכול ממנו (אע"ג דלא הוזהר אלא על ז' מצות) דמדהוי מ"ע המיוחדת לישראל, אית בי' משום לתא דגזל וכדאמרן, משא"כ בפסח שני דלר' נתן דאין שם כלל מ"ע מיוחדת לישראל באכילתו, ורק משום תשלומין נגעו בה, אולי דחו לא עדיפא לגבי עכו"ם וג"ת מאכילת שאר בשר קדש, ותו ליכא למימר בי' "מיגזל קגזיל לן" אלא דבאמת הרמב"ם לא כר' נתן ס"ל אלא כרבי דפסח שני מ"ע בפ"ע היא עיי"ש ופ"ה, ה' ק"פ ו ולא כסמ"ג (אלא דאזהרה למאכיל היא), ומעתה י"ל דזהו מה דקמ"ל הרמב"ם, המאכיל כזית מבשר הפסח "בין מפסח ראשון בין מפסח שני' למומר או לגר תושב ה"ז עובר בל"ת ועיקר הרבותא לגר תושב היא (ולאפוקי מדר' נתן, או לאפוקי מהא דסמ"ג) וכדאמרן

והנה בד' הרמב"ם הנ"ל יש לי לדקדק עוד מ"ש המאכיל "כזית" מבשר הפסח, דהא מלקות בלא"ה ליכא, וכדמסיק שם הרמב"ם, ואוסור תורה בלא"ה איכא אפילו בפחות מכזית, כדקיי"ל דח"ש אסור מה"ת, א"כ למאי הילכתא כ' הרמב"ם המאכיל כזית", ובפרט לפימ"ש הרמב"ם [ה' מלכים פ"ט] דב"נ בדבר שהוא אסור בו, כגון אמה"ח. ח"מ אפילו בכ"ש, בודאי שהדין נותן שגם בנ"ד, אעפ"י דאיסורא אמאכיל קאי לרמב"ם יהי' המאכיל מוזהר אף בכ"ש

אכן נלענ"ד דמזה יהי' ראי' ברורה למ"ש הגאון בעל מ"ל פ"א מהחו"מ ה"ז, דאוכל מצה פחות מכשיעור לא עשה ולא כלום, היינו דלא גמירי לן ח"ש, אלא לענין איסורין ולא לגבי קיום מצוה בקו"ע. (וכמובן ה"ה לענין איסור הבא מכלל מ"ע דאכילת פסח, והסברא נותנת דלא אזהיר רחמנא לב"נ בבל יאכל אלא אמאי דהוזהרו ישראל בקום אכול ואם לענין קום ואכול ח"ש לאו כלום הוא ה"ה לענין שוא"ת). וכדברי המ"ל כתב ג"כ בס' שו"ח שבו"י ח"ב הביאו בס' שע"ח או"ח סי' תע"ה דאפילו קצת מצוה דחצי שיעור נמי לא עשה באוכל מצה פחות מכזית, והביא ראי' ממ"ש בסי' תפ"ה, במי שנשבע שלא לאכול מצה סתם, אסור לאכול בלילי פסת, משום דחל בכולל, ואם איתא לוכל עכ"פ חצי זית, לפי"מ דקיי"ל לענין שבועה שלא אוכל דבכזית משמע, וא"כ אשבועה לא יעבור וקצת מצוה יקיים אלא ע"כ דבחצי זית אפילו קצת מצוה נמי לא עביד. עכתו"ד השבו"י, כפי שהביאו האחרונים דבריו, (וגוף הס' אינו כעת ת"י)

והנה ד' השבו"י וסייעתא דידי' מהא דנשבע שלא לאכול מצה חמוהים, דערבך ערבא צריך, דהא דעת הרמב"ם פ"ד מה' שבועות דאף בנשבע שלא יאכל סתם אסור ח"ש מה"ת, וכ"פ בשו"ע יו"ד רל"ח בלי חולק [אלא שהמ"ל הביא שם דעת הרמב"ן וי"א שבחדושי הר"ן החולקים ע"ז]

וכדי לתרץ ד' השבו"י הי' נלענ"ד דאולי אף הרמב"ם לא אמר אלא בנשבע שלא יאכל אכילת רשות, וכדמשמע מדבריו שם ולא בנשבע שלא לאכול מצה ואפילו סתם, וטעמא דידי עפימ"ש הריטב"א בחדושיו למכות בהסבר דעתי' דר"ש דס"ל כ"ש למלקות, דבאמת אכילה דח"ש אף לר' שמעון לא חשיבא, אלא מדאכלי' אחשבי', וזה דוקא במזיד ואתרו בי', משא"כ בשוגג ולענין קרבן יעויי"ש בריטב"א

ולפי"ז אף אנו נאמר אליבא דר' יוחנן דנהי דלדידן אין מלקות אלא בכזית, אי מקרא, דסתם לשון אכילה היא בכזית, ואי מהילכתא וכדעת הרא"ם ז"ל, מ"מ אהני סברא דאחשבי', מדאכלה, למיסר ח"ש עכ"פ מה"ת, כיון דחזי לאצטרופי לשיעור שלם, והני מילי באוכל דבר איסור או דבר של רשות, שנשבע עלי' שלא לאוכלו, דעלה קאי הרמב"ם בפ"ד מה"ש שם, משא"כ בנשבע שלא לאכול מצה סתם, ובא לאכול חצי שיעור של מצת מצוה, הא בכהא"ג לאו משום דאחשבי' הוא אוכלו, אלא כדי למיעבד עכ"פ פלגא דמצוה