המדרש והמעשה במדבר נא

לישראל לא שמענו, ועכצ"ל דבאמת אין כונת הרמב"ם כאן למקרי הכא לא יאכיל ממש, וכמו שסברו האחרונים, ולעולם קרא כדקאי קאי, אלא כך כונתו דלא בא הכתוב אלא להזהיר את ישראל, להשגיח שלא יאכל ממנו בן נכר. ואמנם אפילו לפי מסקנתנו זו ג"כ אין מקום לחדושו של בעל מנ"ח, אף אליבא דרמב"ם דעד כאן לא מצינו לר' אבהו אלא איסור הנאה ליהנות, אבל איסור להנות לא מצינו למי שאינו מוזהר ליהנות, ובנ"ד דלישראל עצמו מותר בין לאכול ובין ליהנות, ולא אזהר רחמנא אלא להאכיל לב"נ, ואם באת לומר דה"ה שלא יהנה לב"נ, הנה חדשת מין איסור חדש שלא מצאנו כיוצ"ב מה"ת. ודו"ק כי נכון הוא: **(ומדלא יתכן חדושו של בעל המנ"ח לענין ב"נ ממש, ממילא דלא יתכן איה"נ אף לענין ישראל מומר לע"ז, דהא הכל בדבור אחד ובאזהרה אחת נאמר. וז"פ

)** הדרן לדברינו דאף לרמב"ם ז"ל אין למידרש הך קרא באל תקרי לא יאכל אלא לא יאכיל, ולעולם קרא כדקאי קאי, אלא מדא"א לפרש אזהרה זו לב"נ, ע"כ דלדידן אזהר רחמנא, ולא למאכיל ממש אלא לכל מי שמסייע לב"נ באכילת בשר פסח או אפילו מי שיש בידו למחות, וניחא מ"ש הרמב"ם דאין לוקין על אכילתו. ומ"ש הרא"ה ז"ל בס' החנוך "דאין בו מעשה", דאע"ג דאפשר לצייר לאו זה גם ע"י מעשה כגון במאכילו ממש, מ"מ עיקר לאו זה שוא"ת הוא

ראי' לדברינו נלענ"ד להביא מהא דפסחים ד', מעובדא דריב"ב והך ארמאי שא"ל מאלי' מי קספו לך, ובתוס' שם הקשו, וריב"ב עצמו למה לא עלה לרגל, ותי' שלא הי' לו קרקע יעויי"ש. ולכ"ק מאי אירי' משום עליי' לרגל, תי"ל דלשיטת הרמב"ם דעיקר הלאו במאכיל הוא, א"כ כששמע ריב"ב שארמאי זה עולה ואוכל פסחים בירושלים, הא חובתו היתה לעלות ולאפרושי מאיסורא את המאכילים אותו, ואיך סמך ריב"ב לכתחילה, אהא שאמר לו מאלי' מי קספו לך, דילמא לא ישמע כלל הך ארמאי לעצתו, או שהמאכילים לא יבינו מזה שארמאי הוא, ואז הלא תופר כל עצתו ויוסיפו להאכיל אותו ויעברו על לאו שבתורה, ואטו פירוקא לסכנתא, ואיך סמך ריב"ב ע"ז ולא עלה בעצמו להפריש מאיסורא

? ואמנם ידועה פלוגתת הרמב"ם והרא"ש אהא דש"ס וברכות כ"ו גבי המוצא כלאים בבגדו פושטו אפילו בשוק, דרמב"ם לא גריס בבגדו, ולדידי' אף בבגד של חברו מחויב להגיד לו ולפושטו (ולרא"ש דוקא בבגד של עצמו יעויי"ש) ומקשה הש"ס מזקן ואינו לפי כבודו, ומשני שוא"ת שאני. הרי דלרמב"ם עכ"פ באיסור קו"ע מחויב להפריש את חברו, אפילו כנגד כבוד הבריות ושחברו שוגג [ע' נוב"י, או"ח סי' ל"ה] ורק בשוא"ת שרי שלא להודיעו משום כבוד הבריות [ע' בזה ביו"ד הי' שע"ג לענין טומאת כהנים] וא"כ לרמב"ם לשיטתו ודאי קשה, מי פטרו לריב"ב לעלות בעצמו לירושלים כדי להודיע ערמתו של אותו הארמאי, ולהפריש מאיסורא את המאכילים אותו מן הפסחים. ואע"ג דזקן הי', כמו"ש התוס' שם, מ"מ הא בכגון דא אין משגיחין בכבוד הבריות ואין חולקין כבוד לרב. אלא עכצ"ל כדאמרן דעיקר אזהרה זו לאו דשוא"ת הוא, אזהרה כוללת לכ"מ שיש בידו למחות שלא יאכל ב"נ מן הפסחים וכבר ידענו דעכ"פ במקום כבוד הבריות שוא"ת שאני, ואין חובה עליו להפריש היכי דחברו שוגג

כל זה לרמב"ם ולסמ"ג בודאי ניחא מה דלא חש ריב"ב לעלות לירושלים בשביל כך, דהא לדידי' אזהרה זו לב"נ עצמו נאמרה ולא לישראל. וכבר הסברנו טעמו (כי היכי דלא תקשי מה דלא חשב לה הש"ס בין הנך מצות דב"נ) דכמו שאמרו חכמים גבי גוי העוסק בתורה "מיגזל קגזיל לי'", ה"ה בכל מצוה ומצוה שנתיחדה ביחוד לישראל, כלומר שנצטוה עלי' העכו"ם שלא יעשנה משום לתא דגזל אית בי'

ואמנם לפי"ז הי' מסתעף לכאורה לחלק