המדרש והמעשה במדבר נ

על הסמ"ג, מ"ט לא קחשיב לה בז' מצות דב"נ, דהא חשיב גזל

ואמנם הא קמן דרמב"ם לא ס"ל הכי, ולדידי' א"א לומר דאזהרה זו לב"נ נאמרה, מדלא נמנית בין המצות דב"נ, אלא דלישראל המאכיל נאמר, ואע"ג דכתיב לא יאכל, קרי בי' לא יאכיל, ולשיטתי' אזיל בהא דכלאים דהמלביש לוקה (עכ"פ היכי שהלובש שוגג), וצ"ל ג"כ לא תלבש, קרי בי' לא תלביש, וכהא דסנהדרין [נ"ד] גבי משכב זכור, לא תשכב קרי בי' לא תשכיב

אך עכ"פ יסתעף לנו מזה דבין לסמ"ג ובין לרמב"ם א"א לומר שיהא גם איסור הנאה באזהרה זו כמו"ש בעל המנ"ח, וכמו שנבאר

דהנה כ' התוס' פסחים כ"ב ד"ה ואמה"ח, וז"ל, ותימא כיון דבאמה"ח של עכו"ם מיירי, מדאמר לא יושיט ול"א לא יתן, א"כ היכי דייק דשרי בהנאה כו' יעויי"ש. ולכאורה אין מובן לקושיתם, דהא ראית הש"ס היא מדלכלבים שרי, והא השתא אליבא דהו"א קיימינן, דאמה"ח יש בו איה"נ אף לישראל, ול"ש מי איכא מידי, וממילא בדין הוא שיאסור בהנאה אף לב"נ, דהא מרבינן לה לב"נ מקרא דבשר בנפשו דמו לא תאכלו, ולפי"ז הלא שפיר הוכיח הש"ס, דאי ס"ד דיש איסור הנאה באמה"ח, א"כ מאי אהני הא דבאמה"ח של עכו"ם מיירי, סו"ס בין לישראל ובין לעכו"ם ליתסר בהנאה מקרא דלא תאכלו, ואף לכלבים ליתסר

אלא ע"כ מדמקשו התוס' הכי, ש"מ דפשוט להו לבעלי התוס', דאיסור הנאה במאכלות האסורות הוא מין איסור מיוחד לישראל, ולא מצינו מין איסור כזה אצל ב"נ כלל, ואף שאמר ר' אבהו כ"מ שנאמר לא תאכל לא תאכלו א' איסור אכילה וא' אה"נ במשמע, בכ"ז אין זה באמת איסור היוצא מעצם ההוראה של הפעל "תאכלו", ורק בישראל גלי קרא, מדפרט אצל נבלה ולא בעכו"ם, ואל תתמה, כי בא ואראך כיוצב"ז במק"א, דהא גם לענין שיעורין אחז"ל שכ"מ שנאמר אכילה הוא בכזית, ואעפי"כ הא פ' הרמב"ם [ה"מ פ"ט] דב"נ עובר על אבמה"ח בכל שהוא, ולכ"ק מה בכך שכל השיעורין לישראל נאמרו ולא לב"נ, הא סו"ס באבהמ"ח אכילה כתיב, ועצם הוראת ל' אכילה היא בכזית, אלא ע"כ דכל הני כללי ליתנייהו בב"נ. ומשו"ה נלענ"ד דפשוט להו לבעלי התוס' ז"ל, דאע"ג שאמר ר"א כ"מ שנאמר לא תאכל גם איה"נ במשמע, בכ"ז אין מקום למין איסור זה אלא בישראל, ולא בב"נ, וממילא דשפיר הקשו בתוס' פסחים שם דכיון דהך דלא יושיט אדם אמה"ח לב"נ, באמה"ח דעכו"ם מיירי, א"כ נהי דמוכח משם דלכלבים מיהו שרי מ"מ היכי דייק מזה דשרי בהנאה אף באהמ"ח דישראל, דילמא שא"ה שהנהנה הוא הב"נ וב"נ אינו בכלל בגדר איסורי ההנאה

ואחרי שהוכחנו מדברי התוס' דמין איסור הנאה בכלל ליתא בב"נ, ממילא נסתר יסוד חדושו של בעל מנ"ח שחידש איה"נ באכילת ב"נ מבשר הפסח. וכל זה לסמ"ג, דס"ל דאזהרה זו לב"נ האוכל נאמרה, ולא לישראל המאכיל, ולרמב"ם דאזהרה לישראל המאכיל נאמרה, פשיטא ופשיטא דאין כאן איסור הנאה, דהא לדידי' עכצ"ל דקרינן לא יאכיל, וכהא דלא תשכב, קרי בי' לא תשכיב, [בכ"מ פ"י מכלאים] וכדאמרן לעיל, א"כ עכ"פ או נפיק מכללא דר' אבהו, דהא ר"א לא אמר אלא "בלא תאכל ולא תאכלו", אך לא בלא יאכיל, (ודכותי' אמרו בתוס' פסחים שם גבי כל אוכל חמץ, דרק כ"מ שנ' לא תאכל א"ר אבהו, ולא "בכל אוכל" יעויי"ש)

שוב ראיתי דבאמת א"א אף לרמב"ם לדרוש מקרא זה באל תקרי לא יאכל אלא לא יאכיל, וכהא דלא תשכב ודלא תלבש, דבשלמא התם כתיב בנכח לא תלבש, לא תשכב, ואי קרינן לא תלביש או לא תשכיב, עכ"פ שניהם בנושא אחד המה, להזהיר את ישראל שלא ילבש או שלא ילביש, שלא ישכב או שלא ישכיב, משא"כ באזהרה זו הא הנושא הוא הב"נ, היינו שכל ב"נ או ג"ת לא יאכל בו, ואם תקרא לא יאכיל הלא סו"ס גם אזהרה זו על הב"נ תסוב, ואכתי אזהרה