המדרש והמעשה במדבר מט

דנשים בפסח חובה, עכצ"ל דהך עבד איש ואפילו אשה במשמע, היינו דגם באשה מילת זכרי' מעכבת בפסח, והדר הו"ל "רב ישראל ערלים לענין פסח מדבר, וכמ"ש התוס'. ודו"ק: פרשת בהעלותך (ב

) כ' הרמב"ם פ"ט מהק"פ, המאכיל כזית מן הפסח, בין מפסח ראשון בין מפסח שני, למומר לע"ז או לגר תושב או לשכיר ה"ז עובר בל"ת, ואינו לוקה עכ"ל, משמע דס"ל לרמב"ם דאזהרה זו לישראל המאכיל נאמרה, ולא לעכו"ם האוכל (וכמו"ש הכ"מ שם "דהא עכו"ם לא חייש למאי דאזהיר רחמנא"). אלא דלפי"ז תמוה, למה לא ילקה המאכיל ג"כ, כעושה מעשה, עכ"פ כשתוחב לו בבית הבליעה, וכי מה בין זו לבין המלביש חברו כלאים דלרמב"ם לוקה המלביש [פ"י מה' כלאים] וכן במגלח לנזיר [נזיר, מ"ד]

והנה הסמ"ג הביא מכילתא שלא כדברי הרמב"ם, ולסמ"ג באמת אזהרה זו לב"נ עצמו נאמרה, וגם זה תמוה דא"כ אפשית להו למצות ב"נ יותר משבע, והלא בסנהדרין [פ' א"מ] מוכח להדיא דאין להם (עכ"פ במצות דשוא"ת) יותר משבע

עוד יש לי לדקדק באריכות הלשון שברמב"ם, במ"ש המאכיל כו' "בין מפסח ראשון בין מפסח שני'. ולכאורה הוא מיותר לגמרי, דהלא מפורש בקראי דפסח שני ככל חקות הפסח יעשו אותו", ובברייתא [דפסחים, צ"ה] כללא כייל דכל מצות שבגופו ושעל גופו נוהגות בפסח שני כמו בראשון, ואין לך מצוה שבגופו יותר מזו דכל ערל וב"נ לא יאכל בו, וא"כ פשיטא, ומאי קמ"ל הרמב"ם במ"ש ביחוד באזהרה זו, שהיא נוהגת בין בפסח ראשון ובין בפ"ש. וראה דלהלן, באותו הפרק עצמו ה"ח, כ' הרמב"ם ערל שאכל כזית מבשר הפסח לוקה ולא הזכיר כלום כי ה"ה בפ"ש, לפי שהוא באמת שפת יתר וכדאמרן

והנה מצאתי בס' מנ"ח מ' י"ג וי"ד שיצא לידון בדבר חדש, דלפי"מ דקיי"ל כר' אבוהו בפ"ב דפסחים דכ"מ שנאמר לא יאכל וכו' אחד איסור אכילה וא' אה"נ א"כ פשוט לו דגם לאו זה דכל ערל וב"נ דכתיב לא יאכל יש בו ג"כ איסור הנאה, אלא דקשה לו לפי"ז, א"כ לימא הש"ס פסחים פ"ב שם דהיינו מאי דאיכא בין ר"א וחזקי', דלר"א יש איה"נ בלאו דערל וב"נ, ולחזקי' ליכא, עכת"ד, ולענ"ד במחכ"ת לא דק בזה דבין לרמב"ם דאזהרה זו למאכיל נאמרה, ובין לסמ"ג דאזהרה זו לאוכל נאמרה, אין לחדש כאן איסור הנאה, כד' המנ"ח הנ"ל, וכמו שאבאר

ותחילה אומר בהסבר דעת הסמ"ג ובמה שתמהו ע"ז האחרונים, דהיכן מצינו אזהרה לב"נ לבר משבע מצות דידהו, עפימ"ש חז"ל [סנהדרין, נ"ט.] גבי עכו"ם שעוסק בתורה, א"ת מורשה אלא מאורשה, ולענ"ד אין זה לענין מ"ע דת"ת לחוד, דנהי דכל המצות שלא נתפרש בהן עכ"פ איסור לב"נ בעשייתן, אז ודאי אם ירצה ב"נ לקיימן רשאי, ואפילו מקבל שכר עליהן כא"מ ועושה, מ"מ בהנך מצות שנתיחדו לישראל ביחוד, היינו שנתפרש איסור בעשייתן לב"נ, אז כי היכי דאמר בסנהדרין שם מ"ד מורשה מיגזל קא גזיל לי', ה"ה בכלהון אית בי' משום לתא דגזל לב"נ, וה"נ באכילת פסחים, מדאמרה רחמנא דב לא יאכל בו, הרי שניתחדה מצוה זו כקנין מיוחד לישראל, ואי אכיל ב"נ מיגזל קא גזיל לן מצוה זו וכמובן. תו לק"מ מה שהקשו