המדרש והמעשה במדבר מה

בתחילת הזמן, וממילא דג"כ תקנתו קלקלתו, דמזה גופה מוכרח דאדעתא דהכי קבעו חכמי שעורי זמנים אלו שיוכלו לסמוך עליהם לכתחילה, ושאם יאנס בתוך הזמן כאונס יחשב לו, ניחא מאד מה שסתם המחבר בשו"ע או"ח סי' ק"ח וכתב וז"ל, מי שלא התפלל בעוד שיש לו זמן, מפני שסבור שעדיין ישאר לו זמן כו' ובי"כ ובי"כ עברה השעה כו' חשובים אנוסים ויש להם תשלומין ע"כ. והרמ"א לא הגיה כלום, דבאמת י"ל דאפילו לפי הבנת האגודה בסוגית הש"ס דגטין ע"ה, מ"מ אין זה אלא במילי דממונא אך במילי דאיסורא עכ"פ עכצ"ל דאונס שבתוך הזמן חשיב אונס, דאלת"ה לא הועיל הזמן כלום וכדאמרן, וביו"ד רל"ב, משום חומרא דשבועות, הביא רמ"א ב' הדעות, כיון דעכ"פ בעל האגודה עצמו לא חילק בזה בין איסורא לממונא, אעפ"י דהרמ"א ז"ל לדידי' אפשר דס"ל שפיר לחלק בהא כדאמרן)

ואמנם לפי"ז מה שהעלה בס' מנ"ח דגם לענין פסח שני, אם אירע לו אונס בראשון בשעה האחרונה אי חשיב אונס ולענין אי נאנס או שגג גם בשני) תלוי בדברי האגודה בהא דגטין ע"ה, ובמה שחלקו עליו במג"א ובקצוה"ח, לפי דברינו גם זה אינו מוכרח, דמדנתנה תורה זמן לשחיטת הפסח למן חצות היום עד לאחר זמן תמיד של בי"ע ע"כ "זמנו מוכיח עליו" שיהי' רשאי לאחרו כל שמנה ומחצה, אע"ג דאפשר הי' לעשותו תיכף לאחר ז' ומחצה כדעבדינן בעה"פ שחל בע"ש) ואי ס"ד דאונס דתוך הזמן ל"ה אונס, א"כ מאי אהני לי' זמנו ואיך יסמוך לכתחילה בעשה שיש בה כרת, שמא יאנס בתוך הזמן: **(אלא דזה יש לדחות, דאונס לא שכיחא, ולשכחה אולי עכ"פ בפסח לא חיישינן, מדחשיב כקרבן צבור (אע"ג דבאמת אינו אלא קרבן יחיד), ומדנשחט בחבורה, ובשלש כתות ועסק גדול, א"כ בכהא"ג ודאי דרבים מדכרי אהדדי וליכא למיחוש לשכחה. וממילא תו לא מוכרח דאילו נאנס או שכח באמת בתוך הזמן שיחשב כאונס

עוד הי' נלענ"ד להעיר ממשנה פ"ד דערכין [י"ז, ב'.] ר' יהודה אומר אפילו עני והעשיר וחזר והעני נותן ערך עשיר, עיי"ש דסמיך לה אקרא דואם מך הוא מערכך עד שיהי' במכותו מתחילה ועד סוף. ובאמת בעדות אין הדבר כן, דהיכי דתחילתו וסופו בכשרות לא איכפת לן במה שהי' פסול בינתים (עיי"ש בש"ס ערכין), וצ"ב במאי פליגי ר"י ורבנן, (ואע"ג דר"י קרא קא דריש, ואם מך הוא, הא השיבו לו חכמים ואולי י"ל דהנה תלי רחמנא בהשג יד משמע דלא פטרה אותו רחמנא מערך עשיר אלא מטעם אונס עניות, ובעני והעשיר

)** וראיתי מי שהביא בשם הגאון בעל כתב סופר להקשות על הראי' שהביא האגודה לענין נשבע לפרוע בתוך שנה, מהא דתקנת הלל מבתי ע"ח, מאי ראי' היא זו, הא י"ל דדוקא בתקנת הלל, שהי' שכיח שיטמין הלוקח א"ע ביום האחרון, ע"כ לא הוי אונס דיום אחרון אונס, מדהו"ל למוכר לזרוזי נפשי' מקמי הא ולמיסלק אדעתי' שיטמין הלוקח א"ע, משא"כ בשאר אונם דלא שכיח. עכ"ד. ודבריו אינם מובנים לי כלל, דהא משם ראי', שאם לא היתה ההטמנה מועלת ללוקח כלל מצד הדין, בודאי שלא הי' בא לידי כך שיטמין הלוקח א"ע, ומדחזינן שהתחילו להטמין א"ע, שההטמנה היתה מועלת ודאונס דיום אחרון ל"ה אונס. וז"פ מאד ולק"מ על ד' האגודה

ולכאורה הי' נ"ל להעיר מהא דפסחים ל"ב ערל הזאה וכו' העמידו דבריהם במקום כרת, ופירש"י וידחה פסחו, שאם יש לו זכר למולו מעכבו (כונתו דע"כ לא בכרת דמילה, אלא בכרת דפסח מיירי הכא, דהא כרת דמילה באב ליכא), ולכ"ק הא מבואר ביבמות ע"א דהיכי דא"א למול זכריו מחמת אונס, כגון דחלצתו חמה או שהיו או"א