המדרש והמעשה במדבר מד

נטמן, והי' יכול לגאול עד עכשיו, ע"כ ל"ח אונס גמור

קצת ראי' לזה נלענ"ד ג"כ ממ"ש [בברכות ובקדושין, מ'.] חישב אדם לעשות מצוה ונאנס ולא עשה, מעה"כ כאלו עשאו (היינו ומקבל שכר עלי'), ולכ"ק אי אונסא כמאן דלא עביד, א"כ שכר מאי עבידתי', ובהכרח הי' צ"ל דאינו מצד הדין, אלא ממדת חסדו של הקב"ה, אך לדברינו אין צורך בכ"ז, דלגבי קוב"ה כל אונס הו"ל לא כאונס דעלמא, אלא כאונס הבא מצד המתנה יתב' דהא הכל מידו, ומי גרם לו לזה שנאנס הלא הקב"ה בעצמו, ובכהא"ג אפי' אונס רחמנא חייבי' אמרינן

ואמנם אף שהוכחנו בעניותנו להסיר הקושיא מעל שיטת האגודה ולהביא נמי סייעתא לשיטתו, מ"מ מה שהוציא האגודה מזה גם לענין נודר לעשות דבר לחברו תוך ל' יום, ונאנס ביום האחרון דל"ה אונס (ודלא כד' הר"ן הביאו הרמ"א ביו"ד רל"ב) ע"ז לענ"ד יש להשיב, דאפילו אי נימא דבמילי דממונא אונס דיום האחרון ל"ה אונס, מ"מ במילי דאיסורא, כגון שבועות ונדרים וכדומה, י"ל דהוי אונס לכו"ע, וטעמא רבא איכא לחלק בהו

דהנה ודאי אי נימא דאונס דיום אחרון ל"ה אונס (וה"ה אונס דיום שני, מדהוי לי' עכ"פ יום אחד שהות לקיים נדרו תו ל"ח אונס לשיטה זו) א"כ ודאי שמשורת הדין יהי' חייב הנודר או הנשבע (ולוא אפילו קבע זמן ארוך לנדרו) לחוש ולקיימו תיכף ברגע הראשון, דשמא יאנס או ישכח אח"כ, (ולאונס לא יחשב לו מדהו"ל שהות קודם), וכדמוכח מנדרים ד' ג' [ע' רא"ש שם] וכמו"ש הרמ"א בסי' רל"ב שם, ונהי דאונס לא שכיח, עכ"פ הא שכחה שכיחא, ושמא ישכח, אלא דא"כ ע"כ אתה צ"ל שלא הועיל לו לכתחילה הזמן שקבע לנדרו כלום, ונמצא קלקלתו תקנתו, דנימא, דהיא הנותנת, דודאי דאדעתא דהכי נדר, שיהי' לו שהות לפרוע כל משך השנה, ואפילו אם יאנס ביום האחרון יפטר, דאי לא"ה הזמן שקבע לנדרו מה מועילו, מדסו"ס לא שבקינן לי' להמתין עד כלות הזמן, ומחויב לפרוע מיד שמא יאנס לבסוף

וממש כעין זה מצינו במק"א לענין תנאי [גטין, ע"ו, ב"ב קל"ז.] גבי ה"ז גיטך אם לא באתי מכאן ועד יב"ח, ומת בתוך יב"ח כו', ר"י נשיאה התירה להנשא, דסבר לה כר' יוסי דזמנו של שטר מוכיח עליו. (וע' במ"מ פ"ח מהלכות גירושין ה"א). כלומר דאי ס"ד שכונתו שלא יחול הגט אלא משעת קיום התנאי, א"כ הזמן הכתוב בגט לא הועיל לו כלום וה"נ י"ל בנ"ד, דזמנה של שבועה היינו הזמן שקבע לקיום שבועתו מוכיח עליו שבודאי אדעתא דהכי נשבע, שאם יאנס ביום האחרון יפטר, דאל"כ לא הועיל לו הזמן כלום דהא בי"כ ובי"כ יחויב לקיים תיכף

וכל זה לענין שבועה או נדר, דהוי מילתא דאיסורא שאם יהי' הדין נותן דאונס דיום אחרון ל"ה אונס, אז אנן לא הוי שבקינן לי' להמתין כלום, שמא יאנס או שמא ישכח, בכהא"ג אמרינן קלקלתו תקנתו, וזמנו מוכיח עליו דאדעתא דהכי לא נשבע, משא"כ במילי דממונא, כגון בגאולת בתי ע"ח, נהי שהתורה זכתה לו לגאול בתוך שנה, אבל הא הברירה בידו, אם ירצה ואם יוכל יגאול תיכף, ואם ירצה ימתין עד יומא דמישלם, שתא ויסמוך ע"ז שלא יאנס ולא ישכח דהא לא פתיך בי' איסורא, התם שפיר הדרינן לכללא, שאם באמת יאנס ביום האחרון, אין זה אונס דהא במילי דממונא אין לנו שום הוכחה נגד הנחה זו ולפי"ז י"ל דאפילו לשיטת האגודה להוכיח מהא דבתי ע"ח דהוי מילי דממונא דאונס ביום האחרון ל"ה אונס, מ"מ אכתי אין מזה ראי' נגד הר"ן, דעכ"פ בשבועה ונדר דהוי מילי דאיסורא עכצ"ל דכאונס חשיב לי', וכדאמרן דאי לא"ה הא הזמן לא הועיל לו כלום

והנה חכמים נתנו זמן לתפילת שחרית עד סוף ד' שעות או עד חצות היום, וכן לתפילת מנחה ולתפי"ע קבעו לכ"א זמנה, ואולם אם יהי' הדין נותן דאונס או שכחה שיארע בתוך הזמן לא יחשב אונס, אז הרי לא הועילו חכמים בזמנים הללו כלום, כי סו"ס לא יהי' רשאי לסמוך ולהמתין, פן יאנס או ישכח לבסוף, ויצטרך להתפלל תמיד דוקא