המדרש והמעשה במדבר מג

וכבר אמרנו דחילו של הראב"ד ז"ל היא מפשטות לשון הכתובים (דאילו לשיטת הרמב"ם ז"ל, בדין הי' שיבאו לפני משה תיכף ביום טומאתם, דהא כבר ידעו גם אז שיהיו טבולי יום דט"מ בשעת עשיית הפסח, ומ"מ הקדים הכתוב צואה וגם עשיי', ואח"כ שאלת הטמאים לנ"א?) ותו אין הכרח כל כך למה שחדש הרמב"ם ז"ל לחלק בין טבו"י דשרץ לטבו"י דטמא מת, שחדוש זה לפי לשונו של הראב"ד ז"ל "אין דרך ההלכה הולכת כן". זהו מה שנלענ"ד לבאר בשיטות הרמב"ם והראב"ד בענין זה

והנה ידוע דהפרש יש לענין פ"ש, באם נאנס בראשון או הזיד בראשון, דאם נאנס בראשון ושגג גם בשני, אז פטור מכרת, משא"כ כשהזיד בראשון, אפילו שגג בשני, חייב [כמבואר בפסחים צ"ג, וברמב"ם שם פ"ה ה"ב]. וראיתי בס' מנ"ח שכתב דאם הי' לו שהות בכל זמן החיטה דראשון, ולא עשה, ורק ברגע האחרון נאנס, אז דינו כאונס לענין פ"ש, וכמו"ש בשו"ע או"ח סי' ק"ח לענין תפילה

ושרש דין זה פתוח בטויו"ד סי' רל"ב לענין נשבע לעשות דבר בתוך שנה, וביום האחרון של השנה נאנס, דליש אומרים הוי אונס, ואמנם המג"א שם הביא ד' האגודה דלא הוי אונס, וחילי' של בעל האגודה מהא דגטין ע"ה, גבי בית בבתי ע"ח, דהי' נטמן הלוקח ביומא דמישלם שתא, כדי שיוחלט לו, עד שהתקינו שיהי' המוכר חולש מעותיו בלשכה יעויי"ש, וע"כ דאי לא"ה לא הוי חשיב אונס מה שנטמן הלוקח ביום האחרון כיון דהי' אפשר לו ללוקח לגאול מקמי דמישלם זימנא עכ"ד האגודה

והמג"א וכן בקצוה"ח [תו"מ, סי' נ"ה] דחה ראי' זו, דשא"ה דאף אונס ודאי לא הוי מהני, משום דאונס רחמנא חייבי' לא אמרינן. משמע דס"ל למג"א בפשיטות דבית בבתי ע"ח הוא מוחלט ללוקח תיכף, אלא דרחמנא רמי חיובא אלוקח להחזיר, לכשיגאול בתוך שנה וממילא דאי נאנס המוכר הו"ל ללוקח בגדר אונס רחמנא חייבי'. ותימא שלא נתעוררו הגאונים הנ"ל דמדברי התוס' שם על אתר משמע להדיא איפכא, דחשיב להו להחזרת דמים דלוקח כפרעון יזוב בעלמא. עיי"ש. שהקשו מהא דהמלוה את חברו בישוב, אי פורע לו במדבר. הרי דלתוס' הבית הנמכר בבתי ע"ח עד תום שנה ה"ז כאילו בחזקת מוכר הוא עדיין, ולפי"ז מיושבת שיטת האגודה דאי אירע אונס למוכר, הו"ל כאונס רחמנא פטרי', ולא כאונס רחמנא חייבי', דהא אין דמי הפדיון עליו אלא כחוב בעלמא. אלא שבר"ן פ"ז דגטין שם משמע דלא הסכים לד' התוס' בזה, וכתב דדמי לחוב ודמי למתנה יעויי"ש

עוד י"ל לענ"ד בהסבר דברי האגודה, דהא עיקר טעמא דירושלמי פ"ז דגטין שם בשיטת ר' יוחנן, דאונסא כמאן דלא עביד, היינו משום דמצי המתנה אמר לי' מה לי ולאונסא דידך, אנא אדעתא דהכי לא התחייבתי, וכמבואר בד' הש"ך חו"מ סי' כ"א, ולענ"ד זה יתכן רק באונסא דאתי מעלמא, משא"כ באונס הבא מחמת המתנה עצמו, אולי לאו כל כמיני' למתנה ליפטר מהתחייבותו ע"י אונס שגרם הוא עצמו לחברו וכעין מה שאמרו [כתובות צ"א] גבי מוכר שדה שלא באחריות, דאעפ"י שלא קבל עליו אחריות אחרים, מ"מ אחריות עצמו קבל עליו [ע' שו"ע חו"מ סי' רכ"ו ס"ב] ומדאעפי"כ הוצרכו לתקנת הילל ש"מ דאין זה אונס

וכמדומני דסייעתא נמי איכא לשיטת האגודה (ודלא כמג"א וקצוה"ח בזה) מלישנא דמתניתן גופה שבראשונה הי' נטמן כל יום יב"ח (היינו ביומא דמישלם שתא), משמע דאלמלי שהי' נטמן כל אותה השנה מתחילתה ועד סופה (ול"ד ביום האחרון) אז בודאי הי' מיחשב אונס גמור, ואלו לדברי המג"א וקצוה"ח, מה לי "ביום יב"ח" היינו ביומא דמישלם שתא, ומה לי בכל יב"ח, הא בי"כ ובי"כ אונס רחמנא חייבי' ל"א, אלא ע"כ כדברי האגודה, דבאמת אין זה בגדר אונס רחמנא חייבי', (משום דאינו אונס דעלמא, אלא אונס של עצמו וכדאמרן), אלא מדכולה שתא לא הי' נטמן, ורק "ביומא דמישלם"