המדרש והמעשה במדבר מב

וכ"כ באמת בס' תולדות אדם הקטון להגאון מוהר"ז ווילנא

ואף דאליבא דאמת אין הדבר מוכרח, דהא אין זה טעם, אלא הוכחה בלבד, די"ל דמדאיתא שחיטה גם בחולין (היינו לאחר ביאתם לארץ), ש"מ דלאו עבודה היא מצד עצמה ואפילו במדבר, אך עכ"פ כבר לא רחוק לאמר, דהנך אנשים כך היו סבורים, דכל אימת דלא היתה שחיטה נוהגת אלא בקדשים, עבודה מעלייתא הוי, אלא דאם כן תקשי האיך משכחת לה לשחיטת פסח במדבר, הא שחיטת פסח בעי שליחות, ולא דמי לשאר קדשים ואי ס"ד דבמדבר כהונה נמי הוי בעי, א"כ הוי מילתא דאיהו לא מצי עביד וכמו שהוכיח מזה הש"ס נדרים אכל קדשים דעלמא דהני כהני שלוחי דרחמנא נינהו, כידוע), וע"כ אתה צ"ל דאהנ"מ, דמצד הדין לא הוי אפשר כלל שחיטת פסח במדבר, והא באמת כל אותן מ' שנה לא עשו אלא פסח אחד, ואותו האחד הא בלא"ה בהכרח לאמר שעפ"י הדבור היו, אי לת"ק דרשב"י משום דבביאת הארץ תלי רחמנא, ואי לרשב"י משום דרובן ערלים היו, [כמבואר כתוס' קדושין ל"ז] וממילא דתו לק"מ דכמו דאהני הוראת שעה להתיר משום ערלות, כך אהני נמי נגד פסול דשליחות

כך היו סבורים הנך אנשים הטמאים לנפש אדם'). ולפי דעתם באמת לא הי' שום הפרש בין פסח מדבר לשאר קדשים, דכמו דבשאר קדשים טמא משלח קרבנותיו ושליחות לא בעי, ה"ה דבפסח מדבר ע"כ משום הוראת שעה לא הוי בעי שליחות כלל, ואידי ואידי הוו בעי כהונה בשחיטה. ולפי"ז תו לא יפלא כלל מתחילה מאי קסברי, ומ"מ שהו לבא לפני משה בטענת למה נגרע עד יום שחיטת הפסח, (כדמשמע מלישני דקראי) ולא שאלו תיכף בשמיני לחדש משנטמאו במת, דכל זמן דסבורים היו דשחיטת פסח מדבר בעי כהונה, וממילא דלא בעי שליחות, (דהא זב"ז תלי' וכדאמרן) לא חשו לטבול ולהזות, ושלחו גם הם את פסחם בטומאה ככל ישראל, דלפי דעתם דאכילת פסחים לא מעכבא, אפילו בגברא דלא חזי וכר"נ, והא דאין טמא משלח פסחו אינו אלא משום דבעי שליחות, א"כ בפסח מדבר דע"כ לא בעי שליחות ולפי דעתם דבעי כהונה) כטמא וכטהור ישלחנו וישחטנו ע"י כהנים

אך משראו הטמאים שגם בפסח הזה של מדבר לא הקפיד משה שישחט ע"י כהנים, רק ככל אשר צוה ד' כן עשו בני ישראל' (כלומר ישראל בעצמם שחטוהו ולא ע"י כהנים) רק אז נתבררה להם טעותם, דבאמת שחיטה אפילו במדבר לאו עבודה היא, (ומשום דעכ"פ איתא בחולין לאחר ביאת הארץ) וממילא תו אין ראי' דלא בעי שליחות ככל הפסחים, והדר דינא דאין טמא מת משלח פסחו, ורק אז באו לפני משה בטענה "למה נגרע"

ומעתה יהל אור לנו על דברי הראב"ד התמוהים (שנדחק עליהם כ"כ בכ"מ) ומעשה כי הוי הכי הוי, ששחטו וזרקו עליהם קודם טבילה והזיי', סברו שיעלו, ולא שאלו אלא לאחר זמן שחיטה ונדחו", ותו לא תקשי איך שחטו וזרקו עליהם קודם טבילה, ואטו לא ידעו דעכ"פ קודם טבילה אין ט"מ משלח פסחו, ואיך סברו שיעלו, ואם סברו בטעות, איך יצאה הטעות מלבם דוקא "לאחר שחיטה"? דלפי דברינו יסוד גדול הי' להם במה "שסברו שיעלו", ובמה ששהו בסברתם זאת עד "לאחר שחיטה", דאמנם רק אופן "השחיטה" (שלא הקפיד משה לעשותה ע"י כהנים דוקא) היא שהוציאה הטעות מלבם ונתישבה היטב דעת הראב"ד: