המדרש והמעשה במדבר מא

פרשת בהעלותך (א) (בדיני פסח שני ופסח מדכר, ובדין אונס ביומא דמישלם זימנא) ויעשו את הפסח בראשון וגו' ככל אשר צוה וגו' כן עשו בני ישראל. ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם וגו' ויקרבו לפני משה ביום ההוא כו' למה נגרע כו'

הרמב"ם ז"ל [בפ"ו מה' ק"פ] חידש דאעפ"י דקיי"ל דשוחטין וזורקין על טבול יום דטמא שרץ, מ"מ אין שוחטין וזורקין על טבו"י דטמא מת ובטומאה שהנזיר מגלח עליו), והיינו טעמא שנדחו הנך אנשים לפ"ש, אעפ"י שחל שביעי שלהן בע"פ ויכלו ליטהר. וע"ז שאלו אם ישחט עליהן ויאכלו לערב וכו', עכ"ל הרמב"ם שם. והראב"ד חלק עליו, ולפי שיטתו טבו"י דשרץ וטבו"י דטמא מת דין אחד להם, ושוחטין וזורקין על שניהם, ובעובדא דקרא נדחק הראב"ד, וז"ל ומעשה כי הוי הכי הוי, ששחטו וזרקו עליהם קודם טבילה והזיי', סברו שיעלו, ולא שאלו אלא לאחר זמן שחיטה, ונדחו כו') עכ"ל הראב"ד והדוחק הגדול בדבריו מבואר, והכ"מ ז"ל הקשה לשאול עליו דמעיקרא מאי קסברי", וכי בתר דעבדין מתמלכין וכו' ובמ"ל חתר לתרץ דבריו, וגם הוא ז"ל נכנס בדחוקים

ואולם לענ"ד המשך ל' הכתובים מסייע להראב"ד, דסדר הכתובים כך הוא, וידבר משה וגו' לעשות הפסח וגו' ויעשו את הפסח וגו' כן עשו בנ"י, ויהי אנשים אשר היו טמאים וגו' ויקרבו לפני משה הרי מתחילה אזהרה ואח"כ עשיי', ואח"כ שאלה, ש"מ שרק אחר עשיי' שאלו וכראב"ד

והנה מה שהוצרך הכתוב לשוב ולהזהיר על פסח מדבר, אחרי שכבר הזהיר בפ' בא, פשוט הוא משום דסד"א דלא יתחייבו אלא לאחר ביאתם לארץ, דכתיב בי' כי יביאך, וכדס"ל באמת לת"ק דרשב"י, [ע' קדושין ל"ו, דלדידי' לא הי' פסח זה דמדבר אלא הוראת שעה] אך אחרי שכבר צוה אותם משה בראשון לחדש שיעשו הפסח ביום ט"ו, הלא כבר ידעו האנשים ההמה, שנטמאו בשמיני לחדש (למ"ד, סוכה, כ"ה, טמאי מ"מ היו) שלא יוכלו ליטהר ביום י"ד, וא"כ למה שהו בשאלתם עד "היום ההוא", היינו עד לאחר עשיי', הלא תיכף ביום השמיני הי' להם לבא לפני משה בשאלת למה נגרע? והיא באמת פליאה נשגבה

ואולם לשיטת הראב"ד נלענ"ד לישבה שפיר

דהנה ידוע דבכל הקדשים טמא משלח קרבנותיו לבר מפסח, כדאיתא בפסחים ס"ב. וזה לא נעלם בל"ס גם מן האנשים ההמה, אלא די"ל דאינהו סברי דאין זה מטעם דבעינן גברא דחזי לאכילה (וכמו"ש רש"י שם), דבהא אולי כסברת ר' נתן ס"ל [פסחים ע"ח, ע"ב] דזרק דמו שלא לאוכליו הפסח עצמו כשר דאכילת פסחים לא מעכבא, ואפילו בגברא דלא חזי לאכילה [ערש"י שם, ודלא כתוס' ד"ה לימא יעויי"ש] אלא דמטעם אחר הוי ס"ל דאין שוחטין הפסח על הטמא, משום דשחיטת פסח בעי שליחות, כמבואר בקדושין מ"א, מקרא דושחטו אותו כל קהל עד"י, וא"כ בעינן מילתא דאיהו מצי עביד, ונהי דטמא במוקדשין שרי, מ"מ אפשר דהוי ס"ל להאנשים ההמה כלישנא קמא דש"ס [חולין, י"ג] דדוקא באיטמי בשרץ, ולא בטמא מת, דחרב ה"ה כחלל, ובקרומית של קנה ס"ל דא"א, משום דכלי שרת בעינן [עיי"ש כתוס' ד"ה כגון], ומשו"ה ס"ל להאנשים ההמה דרק מטעם זה אין טמא מת משלח פסחו

ואמנם לפי סברתם זו ישתנה הענין בהכרח בפסח מדבר. דאנן קיי"ל שחיטה לאו עבודה היא, מדאיתא נמי בחולין, [עתו"ס יומא, מ"ב] ולפי"ז לר"ע דס"ל בחולין י"ז דהותר בשר נחירה במדבר, ולא היתה שם שחיטה אלא בקדשים א"כ לא נהגה במדבר שחיטה בחולין, והסברא היתה נותנת שלא תגרע במדבר שחיטה מזריקה, ובעי כהונה דוקא,