המדרש והמעשה במדבר ד

דאמרן, ע"כ דקדק ואמר דעכ"פ בתור סגנים אירע להם ששמשו, "דאירעה טומאה באהרן שמש אלעזר" וכו'. וז"פ

ועכשיו נאמר דלענ"ד מחלקותן של, ר' יצחק ורחב"א במדרש בפלוגתא דתנאי תליא. דאיתא בש"ס יומא י"ב (בכ"ג שהתקינו אחר תחתיו) ראשון חוזר לעבודתו, שני כל מצות כהונה גדולה עליו, ר' יוסי אומר שני אינו ראוי לא לכהן לגדול ולא לכהן הדיוט, כ"ג משום איבה, וכ"ה משום מעלין בקדש וכו'

והנה ברור הדבר, דמצד עצם דין תורה אין שום מחלקת בין ר"מ ור"י, דלתרוייהו שני כל דין כ"ג יש לו, אלא דלר"מ אולי לית לי' דסברא דאיבה, והי' נשאר בכהונה גדולה, ומשמש נמי בח' בגדים (ודרשה דאותו ולא שנים לית לי', או אית לי', דל"ש עכ"פ גבי אירע בו פסול ומינו אחר תחתיו) ובאמת מל' הספרי משמע דאין קפידא אלא שלא ימשחו שניהם בב"א (וכעין מ"ש ז"ל גבי פרה אדומה ושחט אותה, וכו') אלא דמן הירושלמי לא משמע הכי. ולר' יוסי אינו משמש בחיי הראשון בכ"ג משום איבה, ולסלקו בפה (כדי שיחזור להיות כ"ה) נמי א"א משום מעלין בקדש. ועיי"ש בתוד"ה כ"ג.)

ולפי"ז א"א כלל אליבא דר' מאיר לאמר שאירע במציאות כי שמשו אלעזר ואיתמר בזמן מן הזמנים בכהונה גדולה בחיי אהרן, ואפילו במקרה טומאה של אהרן, דא"כ הא אליבא דר' מאיר הי' נשאר עליהם מאז דין כ"ג לעולם, ותו לא הוי אפשר להו אח"כ לעבוד בזמן אחד עם אביהם כלל, לא בכ"ג ולא ככהני הדיוט, בכ"ג לא (ואפילו אי לית לי' לר"מ איבה) משום מחוסרי בגדים, דהא כבר הוכחנו שלא הי' שם בג"כ אחרים חוץ מאותם של אהרן, ואמנם במשנה [סוף חגיגה] כל הכלים שהי' במקדש שניים ושלישיים הי' שאם נטמאו כו', אך לכא' אין זה אלא בכל"ש ממש ולא בבג"כ, אלא דמלשון הרמב"ם פ"ז מה' כהמ"ק יש קצת משמעות דאף אבג"כ קאי, אך עכ"פ מבואר שם דכ"ז הי' במקדש שני, ועכ"פ לא במשכן. ודו"ק. ובכהונת הדיוט נמי לא, ג"כ משום מחוסרי בגדים, דמדהי' עליהם כבר דין כ"ג, הלא כ"ג ששמש בארבע בגדים ח"מ

והרי מפשטות הכתובים יוצא מפורש שלא פסקה עבודתם של בני אהרן לעולם, וקראי כתיבי: וימציאו אליו בני אהרן את הדם, ויקריבו אליו בנ"א, וכהנה רבות, הרי שהיו עובדים עם אביהם כאחת, ובאיזה בגדים עבדו וע"כ אתה צ"ל שבאמת לא אירע מעולם שישמשו אלעזר ואיתמר במעלת כ"ג בחיי אביהם, אפילו במקרה טומאה של אהרן. והוא כדעתי' של ר"ח בר אנא במדרש שהבאנו למעלה, וא"כ שפיר שמשו תמיד בארבע בגדים

אמנם נלענ"ד דכל זה אינו מוכרח רק אליבא דר' מאיר, אך לר' יוסי אין הכרח בזה, וכמו שנבאר להלן

דהנה לכאורה מדבריו של ר' יוסי יש קושיא עצומה על שיטת הטו"ז או"ח קנ"ד ס"ז, שהלא דעת הטו"ז דעד כאן ל"א סברא דמעלין בקדש וא"מ, אלא דהיכי דאפשר לעמוד בתשמיש קדושה הישנה, אך במקום שאין עצה אלא בגניזה, אז מוטב להוריד בקדושה מלגנוז. ול"ד הטו"ז איך אמר ר' יוסי הכא דשני אינו ראוי לא לכ"ג ולא לכ"ה, לכהן הדיוט לא משום מעלין בקדש וא"מ, וכלומר דאל"ה אז היו מסלקין אותו בפה והי' שב להיות כ"ה כבתחילה, עתו"ס שם), והא עכשיו אתה מונעו לו לזה מלשמש בכהונה כל עיקר, ולדברי הטו"ז הא מוטב להוריד בקדושה מלגונזה לגמרי. (וכבר דבר בזה כ"א הרב הגאון כמוה"ר אליעזר נ"י במלואים שלו בספרי המו"ה לס' שמות פ' פקודי)

ועכצ"ל בדוחק דנידון דר' יוסי שאני, דהא כהני הדיוט מישכח שכיחי, ואפשר שתעשה עבודה זו עצמה ע"י כהן הדיוט אחר, ומוטב שיעבוד אחר אותה העבודה, משיורידו את זה מקדושה חמורה לקדושה קלה. אך עכ"פ במקום שלא הי' אפשר בכהן הדיוט אחר, אז בודאי דלשיטת הטו"ז מוטב הי' לסלק את הראשון בפה מכהונה גדולה, בכדי להחזירו לכהונת הדיוט, מלהניחו במצב של גניזה, כלומר שאינו ראוי לא לכ"ג ולא לכ"ה. ולפי"ז בדור המדבר, שלא היו שם כהני הדיוט אחרים חוץ מאלעזר ואיתמר