המדרש והמעשה במדבר לט

איסור לאכילה בתור יוצא מן הכלל, לא מסתבר לומר שהתירתו היכי דשכיח התירא, וכיון דכל כלי איסור אפשר בשטף או בהגעלה, או אפילו בליבון ע"כ צוחה תורה להכשיר כל כלי כפי מה שהוא. ומזה הוציא הרמב"ם מק"ו, דאם בפליטת כלים כך, בגוף האיסור לא כש"כ, דרק כשירעבו ואין להם מה לאכול', היינו היכי דלא שכיח התירא כמו איסורא, אז התירה תורה למיכל איסורא, וזה הוי בגדר בתים מלאים כל טוב (ובזה תבין ד' הכ"מ שם שקצר מאד)

ועפי"ז אף אנו נאמר מדסברא זו לרמב"ם סברא דאורייתא היא, א"כ גם בכל האיסורין נימא הכי, דנהי דתערובת יבש ביבש או לח בלח שרי מה"ת, מ"מ לא מסתבר להשתמש בהיתר זה גבי כלי איסור, מדאפשר בלא"ה ע"י הגעלה, או למשל בפרוטת הקדש שנתערבה, מדאפשר ע"י חילול. ומדאתן להכי הרי גדר זה הוא ממש גדר דשיל"מ, דהא להחולקים על הרשב"א אף כלי איסור לדידן הו"ל דשלי"מ

ולפי"ז לא רחוק לאמר שמכאן מקורו של הכ"מ ז"ל, דמדצותה תורה להגעיל כלי מדין, אעפ"י שלשיטת הרמב"ם ז"ל גם במלחמת מדין הוי שרי אפילו כתלי דחזירי, ש"מ דבכל היתר היוצא מכלל איסור אין להשתמש היכי דאפשר בהיתר גמור, וש"מ דדשיל"מ סברא דאורייתא היא, וכמו"ש הכ"מ בסוף ה' מעילה, ומזה הוציא גם הרמב"ם מ"ש גבי חלוצי צבא דרק כשירעבו ואין להם מה לאכול

(כל הנ"ל כתבתי בילדותי, ועכשיו אתי לידי ס' אבי הנחל ושפת הנחל להגאון בעל עמק יהושע ז"ל ומצאתי שגם הוא עמד על **(הרבה וכתב חלוצי צבא כו' כשירעבו וכו' מותר להם לאכול בנבלות וטרפות "ובשר חזיר" וכיוצא בו, וכן שותין יין נסך וכו' ולאיזה צורך הוסיף הרמב"ם נבלות וטרפות ויין נסך, ומ"ט לא סגי לי' במ"ש בגמרא "כתלי דחזירי", וה"ה לאינך

ואולם לענ"ד שדבריו ז"ל מדויקים מאד, דביין נסך רבותא גדולה קמ"ל, חדא שמדברי רב איסורי אכילה שמענו, (כתלי דחזירי), איסורי אכילה והנאה (כגון יין נסך) לא שמענו ועוד, והוא העיקר, לפימ"ש בשו"ת הריב"ש סי' רנ"ה לדמות יין נסך (ואפי' סתם יינם) לעצי אשרה, דאפי' בחולי שיב"ס אין מתרפאין בהן [ע' יו"ד קנ"ה ברמ"א שם] א"כ הו"א דלא עדיפי עכ"פ חלוצי צבא כשירעבו ואין להם מה לאכול מחולי שיב"ס ממש. ואי תימא דילמא אה"נ, זה ליתא דהא דכי היכי דכתיב קרא בתים מלאים אשר לא בנית כך כתיב נמי "ובורות חצובים אשר לא חצבת", והיינו מה דקמ"ל הרמב"ם "וכן שותין יין נסך". וכל זה לרמב"ם לשיטתי' דתלי להיתר זה בהא דירעבו ואין להם מה לאכול

עתה אומר דגם בהא דנבלות וטרפות רמב"ם לשיטתי', דפסק בפ"ד מה"ש כר' עקיבא בחולין ט"ז דבשר נחירה הותר במדבר ובודאי דרק בנחירה הותרו ולא בדברים טמאים, דהא איסור זה לא תלי לא בביאת הארץ ולא בריחוק מקום (וכדא' בש"ס שם השתא דבר טמא וכו') ולפי"ז קרא דבתים מלאים כל טוב דאמלחמת ז' עממין קאי ע"כ דלא אתי לאתויי נבלות וטרפות דחי"ל דבלא"ה הוי שרי במדבר, ואינו אלא לאתויי דברים טמאים, והיינו מה שדייק הש"ס בתים מלאים כל טוב אר"י בר אבא כתלי דחזירי, דהא קרא ע"כ רק להכי הוא דאתי

ואילו הי' נוהג היתר זה דבתים מלאים כל טוב אך ורק במלחמות א"י (וכדס"ל לרמב"ן באמת), אז הי' די גם לרמב"ם להעתיק רק ל' הגמרא לענין כתלי דחזירי בלבד, דהא נבלות וטרפות בלא"ה הי' שרי בעת ההיא, וכר"ע, אך באמת הא הרמב"ם פליג בהא ארמב"ן, וס"ל דדין זה נוהג בכל מלחמות ישראל, ואפילו לאחר כבוש א"י, וא"כ כך היא הרבותא "בנבלות וטרפות" כמו "בכתלי דחזירי", ומעתה מה מדוקדק מאד ל' הרמב"ם ז"ל: חלוצי צבא שנכנסו לגבול עכו"ם (ולא דוקא בשבע שכבשו) מותר להם לאכול נבלות וטרפות ובשר חזיר (הוסיף)**