המדרש והמעשה במדבר לח

אלא נזירות ע"י מלאך, וכי ממילא צדקה אשת מנוח בהוספת לשונה "מן הבטן ועד יום מותו", דנזירות ע"י מלאך ליתא בשאלה וממילא שהיא נזירות עולמית, אלא שבאחת טעתה: כסבורה היתה שאזהרתו "להשמר" מכל היוצא מן הגפן מתיחשת גם אל הבן הילוד, וע"כ שנתה דבריו לפי שנזירות עולמית ע"כ אינו דשיל"מ, ואינו צריך הרחקה יתרה, אבל באמת התיחשה אותה האזהרה רק לה לבדה, ולגבי דידה, שלא הוזהרה רק כל ימי עיבורה, בודאי דהוי דשיל"מ בלי ספק, וזוהי מה שהבליט המלאך בהופיעו אליהם שנית: "מכל אשר אמרתי אל האשה תשמר". דאיה"נ שהבן הילוד, כנזיר שמשון שאין לו התרה, יהי' מוזהר רק על העיקר ולא על ההרחקה, אך עכ"פ "האשה" שאין אזהרתה אלא זמנית, בכל אלה "תשמר"

והנה לעיל הזכרנו ד' הכ"מ [והוא ברמב"ם סוף ה' מעילה] שמדבריו נראה דענין דשיל"מ הוא מה"ת. וכבר צוח בעל המ"ל שם בתשובתו למהר"י אלאפאנדארי. והיא באמת פליאה נשגבה, דהיכן מצינו רמז מה"ת לחלק באיסורין בין יש לו מתירין ובין אל"מ? ולחומר הקושיא הי' נלענ"ד דאכן יש מקור לזה, והוא עפימ"ש הרמב"ם [פ"ח מה"מ, ה"א.] חלוצי צבא שנכנסו בגבול העכו"ם כו' מותר להן לאכול נבלות וטרפות כו' אם ירעבו ולא ימצאו מה יאכלו כו' מפי השמועה למדו, בתים מלאים כל טוב כו', עכ"ד הרמב"ם. וגם זה פלא, וידוע כמה נתלבטו על דבריו בספרן של אחרונים, דהא ברור הוא שאין הכונת הרמב"ם במ"ש שאם ירעבו היינו במקום סכ"נ ממש, דא"כ בלאו קרא דבתים מלאים כל טוב אטו עד כאן לא ידעני דפקו"נ דוחה כה"ת כלה, וכמו"ש בכ"מ שם, וע"כ במקום שאין סכנה ממש, אלא שיש דוחק, והיכן מצא הרמב"ם ז"ל חילוק זה מה"ת, וממנ"פ אי מקרא דבתים מלאים טוב, הכל לישתרי, בין מדוחק בין שלא מדוחק, וכדמשמע באמת מסוגיא דגמרא (חולין י"ז). ונלענ"ד דהרמב"ם לשיטתו

דידועה שיטת הרמב"ם דהך קרא דבתים מלאים כל טוב היא לאו דוקא במלחמת ז' עממין, אלא בכל מלחמת מצוה, וכדמשמע להדיא מדבריו דלעיל בפ"ח מה"מ. וכבר הרבה הרמב"ן ז"ל להקשות מהא דצותה תורה להגעיל כלי מדין. ומזה הוכיח הרמב"ן דלא הותרו קדלי דחזירי אלא במלחמת ז' עממין. ועכצ"ל דהרמב"ם הכי ס"ל, דמדקרא סתמא קאמר, משמע דבכל מלחמות מצוה כן הוא, **(כאן נעים לי להמתיק שנוי הלשון שדקדק הרמב"ם לשנות ל' הגמרא בחולין י"ז שם, דהתם איתא בקצור "בתים מלאים כל טוב, אר"י בר אבא כתלי דחזירי". וברמב"ם האריך)** ומה שצותה תורה על געולי כלי מדין היינו משום דבכ"מ שהתירה תורה דבר **(היתרה הי' די באמת במופת הנגלה במה שעלה בלהב המזבח, למען דעת מי הדובר אליהם, אבל על מנוח אחז"ל "שעם הארץ הי'", ועל טבען של עמי הארץ כבר אמרו ז"ל במק"א, למה ת"ח דומה בפני ע"ה, מתחילה כו' כקיתון של זהב, סיפר עמו דומה לקיתון של כסף, נהנה ממנו דומה לקיתון של חרש הרי שכך טבען של האנשים הללו, כי לוא גם אלף מופתים יחזו, ועין בעין יראו מלאך ד' צבאות לפניהם, אם אך יואל אותו המלאך להרבות שיחה עמהם תיכף יצא לחולין בעיניהם. לפי"ז אחרי כל המופתים הנגלים, לוא אך יסוף יסף מלאך ד' להראה אל מנות שנית ושלישית, אז כבר פקעה קדושתו בעיניו ולפי"ז י"ל ע"ד צחות דכך שיעור הכתוב: ויעל מלאך וגו' ולא יסף עוד להראה אל מנוח ואשתו. ואמנם בנוגע אל אשתו די הי' בעלייתו "בלהב המזבח" לבד להכירו למלאך ד', אחת היא אם יסף או לא יסף עוד להראה אלי, אבל בנוגע אל מנוח עצמו, עוד תנאי אחד הי' בדבר: ולא יסף עוד אז (רק אז ידע מנוח כי מלאך ד' הוא. לוא הוסיף להראה אז לא היו מועילים כל המופתים לאיש כמנוח:)**