המדרש והמעשה במדבר לז

אל, אבל רמז רמז לו למנוח שעכ"פ טעות גדולה טעו הוא ואשתו, כי באמת, בנוגע אל האשה, לא משום חומרא מפני הספק בלבד הי' לה "להשמר" אפילו מתערובת משהו דיין, אך גם מעיקר הדין, דלוא גם יהי' כדברי האשה, שהכירה פניו כמראה מלאך האלדים, ותהי' זו נזירות עולמית דליתא בשאלה, מ"מ אין זה אלא בנוגע אל הבן הילוד בלבד, אך האשה הלא לא הוזהרה על היין רק כל ימי הריונה בלבד, וא"כ לגבי דידה הו"ל בכל האופנים דין דשיל"מ, דהא ככלות ימי עיבורה תהי' מותר בכל, ונמצא דלדידה הו"ל איסור היין דשיל"מ בלי ספק, ואפילו בלא שום שאלת חכם

את הרמז הזה רמז להם מלאך ד' (בטרם בא מועד לגלות להם כי מלאך ד' הוא) עי"מ שהשתמט עדיין לתת להם תשובה ישרה בנוגע אל הבן. הילוד, כהפצרתם בו, אלא שחזר והשיב שלא ממין השאלה רק בנוגע אל הנהגת האשה, ויאמר מלאך ד' אל מנוח, מכל אשר אמרתי אל האשה תשמר וגו' כל אשר צויתי' תשמור כפל שנית לשון בשמירה פעמים (וכבר אמרנו שלשון זה יתכן רק באיסור שיש לו מתירין ולא בנזירות עולמית) אבל שיכל את תשובתו רק כלפי האשה, אף שהם כהוגן שאלו לא עלי' רק על "הנער" הילוד, לרמז להם, דעכ"פ לגבי דידה יפה הזהיר על "השמירה", דאזהרה דידה ודאי דשיל"מ לאחר ימי עיבורה, וממילא שהיא שלא כהוגן עשתה לשנות מדבריו הראשונים

אבל מנוח ואשתו לא הבינו את הרמז הזה ומששמעו שהוא חוזר ומזהיר שנית על השמירה כמעט שיצא הספק מלבם וחשבו למשפט כי אך אדם הוא ולא מלאך וכי רק נזירות אדם תהי' זאת, היינו שמנוח יזירנו לד', ויאמר מנוח (אם כן כי אדם אתה ולא אל) נעצרה נא אותך ונעשה לפניך גדי עזים! למה כאדם לא נוכל כבדך? ויאמר אם תעצרני לא אוכל בלחמך. כאן, במקום הזה, מדייק הכתוב להודיענו "כי לא ידע מנוח כי מלאך ד' הוא", כלומר עכשיו, לאחר שקיים האיש את דברותיו הראשונות, להזהיר שנית על השמירה וההרחקה היתירה כבר יצא הספק מלבו של מנוח עד שקרא לו גם לאכל אתו לחם

כמובן גם סירובו של האורח לאכול בלחמם לא הספיק למנוח לשנות את הדעה שנקבעה בלבו עכשיו כי אדם הוא ולא אל, אלא שאם כן שאל אותו כהוגן שאלה אחרת: ויאמר מנוח, מה שמך כי יבא דברך וכבדנוך? כלומר, אחרי שלפי דבריך לא מלאך ד' אתה, אלא אדם שכמותנו, וא"כ ע"כ שלא על נזירות מן השמים אתה מצוה, אלא שנזירות אדם אתה מציע ומיעץ (כי אזירנו אנכי לד', כאב המזיר את בנו) הלא ראשית חובתנו איפא כי נדעך בשם, למען דעת עד כמה ראוי אתה לקבל עצתך כאשר ישאל איש בדבר האלדים מה שמך כי יבא דברך וכבדנוך"

? והנה בלי ספק שהי' איזה טעם בדבר מה שהי' המלאך משים סתר פנים לו, ולא מהר להוציא הטעות מלבם של מנוח ואשתו, אבל סוף סוף הגיע ההכרח לגלות להם האמת, כדי שלא להכשילם בהנהגת נזירות בנם ע"י חסרון ידיעה. "ויעל מלאך ד' בלהב המזבח, ומנוח ואשתו רואים" ויפלו על פניהם ולא יסף עוד מלאך ד' להראה אל מנוח ואל אשתו, אז ידע מנוח כי מלאך ד' הוא. **(כבר הערנו למעלה דלכאורה תוספת לשון יש כאן במה שאה"כ בולא יסף עוד מלאך ד' להראה אז ידע מנוח וגו' והלא רק מזה שעלה "בלהב המזבח" ידעו זאת, ומפני מה הפסיק הענין באמצע עם המאמר "ולא יסף עוד להראה" שהוא לכאורה דבר שלא מענינו? ועוד גם זאת יפלא מה דפתח הכתוב בשנים (ולא יסף עוד להראה "אל מנוח ואשתו") ומסיים באחד (אז ידע "מנוח" כי מלאך ד' הוא) ובדרך דרוש וצחות אמרתי, דלאשת מנות בבינתה)** כלומר אז ידעו, כי באמת אין זו נזירות אדם (כפי הס"ד דש"ס נזיר ד'.),