המדרש והמעשה במדבר לו

ולא ע"י אדם, וכל זמן שלא גלה לה כי מלאך ד' הוא, ולא בא אלא בהצעה להזירו נזירות אדם, הי' בזה צד אחד לקולא וצד אחד לחומרא, לקולא דאיתא בשאלה, ולחומרא דהוי דשיל"מ, וממילא דצריך "שמירה", כלומר הרחקה יתירה אפילו מתערובת משהו

יראה שנזהר הדובר בה בדבריו ואמר: "ועתה השמרי נא' (כדין נזירות אדם הצריכה הרחקה אפילו ממשהו) ומכל היוצא מן הגפן תשמרי, כי נזיר אלדים יהי' הנער מן הבטן, ואלו עד יום מותו לא אמר, כי בטרם שגלה לה עדיין כי מלאך ד' הוא ולא אדם, איך ידבר מאיסור עולם עד יום מותו, והא כל נזירות אדם איתא בשאלה, וממילא דליתא עד יום מותו

אבל אשת מנוח הכירה אותו גם מתוך המסוה כראות פני מלאך אלדים, ועפ"י הכרה זו שנתה את דבריו לפי השנות הענין, וראה כמה מדויקים דבריה: איש אלדים נראה אלי ("כאיש" אמנם התראה בפני, אבל) ומראהו כמראה מלאך אלדים (מלאך ולא איש). מזה יצא לה לאשת מנוח כי אזהרתו על "השמירה" (המורה על נזירות שיש לה היתר וכמו שבארנו) היא לאו דוקא, דהא נזירות ע"י מלאך ליתא בשאלה, וכמו"ש מהרי"ט, וע"כ בחזרתה אח דבריו השמיטה לשון שמירה לגמרי, והסתפקה במה שאמרה ויאמר אלי אל תשתי יין ושכר (לא הזכירה "שמירה"), אך לעומת זה הוסיפה את המובן המסתעף מדבריו, ואמרה נכי נזיר אלדים יהי' הנער וגו' מן הבטן ועד יום מותו", דמשהכירה בו כי "מראהו כמראה מלאך אלדים", הלא בהכרח שתהי' זו נזירות עולמית, בלי היתר, "עד יום מותו"

והנה אין ספק כי לאישה הגידה אשת מנוח ולא כחדה, כי באמת בלשון אחרת דבר אליה "איש האלדים", אלא שעפ"י היקש שכלה כונה אחרת הוציאה מדבריו לא יפלא איפא כי עי"ז נבוך מנוח להשען על בינת אשתו, לגרוע ולהוסיף בדבריו כפי השערתה ויבא שפק בלבו, כדת מה לעשות: **(וכן מצאתי להדיא במדרש רבה פ' נשא א"ל מנוח ע"כ שמעתי מן האשה, והנשים אינן בנות הוראה כו' שמא חלפה בדבריה או פחתה או הותירה כו' יעיי"ש

)** ואמנם בנוגע אל אם הילד ליכא למיחוש כ"כ, דמה בכך אם תחמיר ע"ע כל זמן הריונה מפני הספק להזהר אף ממשהו, אך עיקר הספק הי' בנוגע אל הבן הילוד, דהתם א"א להחמיר מפני הספק, דסתם נזיר אדם מוזהר על היין והתגלחת ושלא להטמא למתים, ואפילו אם נזר מאחת מהן אסור בכולן, ואפי' אם התנה בפירוש ע"מ להטמא למתים אסור להטמא [כמבואר בריש נזיר ובפ"ב שם וברמב"ם פ"א מה"נ] ונזיר ע"י מלאך מותר להטמא, ומשעלה ספק בלבו של מנוח, מה יהי' משפט בנו, אם כנזיר ע"י אדם, או כנזירות שמשון כלומר כנזירות ע"י מלאך הלא בכהא"ג א"א להחמיר מספיקא, דהא טומאת קרובים אינה רשות אלא חובה, ונזיר אדם אסור אפילו בטומאת קרובים, ונמצא קולו חומרו

וראה מה מדויק ל' הכתוב כאן בדברי מנוח אחרי שמעו כי אחת דבר האיש ואחרת הבינה אשתו מדבריו: ויעתר מנוח כו', איש האלדים, יבא נא עוד ויורנו מה נעשה לנער (לא חשש בגין אשתו, שבנוגע לתערובת יין אפשר להחמיר משום ספיקא, ובנוגע לטומאת קרובים, בני אהרן ולא בנות אהרן כתיב, ומי שאינו בלא יטמא אינו בלה וטמא כידוע, אבל דרש פשר דבר "מה נעשה לנער")

ויבא מלאך האלדים עוד אל האשה וגו' ויאמר לו האתה האיש אשר דברת אל האשה ויאמר אני. וגו' עתה יבא דברך (כלומר באר דבריך) מה יהי' משפט הנער ומעשהו? והנה לא חדל מלאך ד' גם הפעם לשים סתר פנים לו ולהתיצב בדמות אדם ולא