המדרש והמעשה במדבר לה

נזירות להקל. ותמה עלי' המ"ל, דהא בפ"ב דנדרים אמרינן דטעמא דס"נ להקל הוא משום כיון דספיקו חמור מודאי לא מעייל נפשי' כו' ולפי טעם זה אין לחלק, עכ"ד המ"ל. ואין דבריו מבוארין לי, דאדרבא ממקום שבאת, ודאי שפיר חילק הראב"ד, דלכאורה הך סברא דמספיקא לא מעייל נפשי' ל"ש אלא שהספק היא בעיקר הקבלה, משא"כ כשקבל עלי' הנזירות בודאי. וצ"ע לע"ע, ואיך שיהי' הנה דעת המ"ל דבכל הספקות אמרינן ס' נזירות להקל וא"כ אף לגבי זה אין חילוק אי הוי נזירות דשיל"מ, דמדספק אחד להקל, ס"ס לא כש"כ

ואמנם לפי"מ שהעלתי לעיל דאף לרמ"א ז"ל לאו בכל מילי שאין איסורן מחמת עצמן ליכא משום דשיל"מ, ולא אמר רמ"א אלא בחתיכה שלא נמלחה וכל דדמיין לי', ומטעמא דאמרן לעילא, א"כ אכתי יש לצייר ענין דשיל"מ אף בנזירות, ולעולם לענין תערובות, היינו ביין שנבלע בחתיכה, ונאסרה אותה חתיכה לנזיר, ונתערבה בחתיכות אחרות שהן מינה, ואף שלגבי היין הוי מין בשא"מ, מ"מ הא חזינן מד' הרמ"א גבי חתיכה שלא נמלחה דלאו בתר האיסור הנבלע אלא בתר החתיכה שנבלעה בו אזלינן בזה, ואי הו"ל דשיל"מ אפילו באלף לא בטיל

אלא דכל זה בנזירות סתם, דאיתא בשאלה עכ"פ, אך בנזירות שמשון דליתא בשאלה, ולפי מ"ש מהרי"ט דל"ד נ"ש, דה"ה דכל דדמי לי' וכ"כ הרמב"ם פ"ג מה"נ ה' י"ד, היינו בכל נזירות ע"י מלאך אין היתר לאיסורו (וטעמו פשוט שאין אדם נשאל אלא על איסור שבדה מלבו, ולא מה שהזירוהו והדירוהו מן השמים עכ"מ שם) וממילא דעכ"פ נ"ש ל"ח דשיל"מ: **(ובפ"ב מה' נזירות ה' י"ג הביא המ"ל ד' רש"י מכות כ"ב דאף נזירות שמשון הי' אבי' יכול לשאול עלי' יעויי"ש. ע"כ ס"ל לרש"י דשמשון הוי נזיר עפ"י מנוח אביו והרמב"ם ע"כ לא מצי סביר הכי, דא"כ לא היתה נוהגת נזירותו אליבא דדעת הרמב"ם (ה' ט"ו שם) אלא עד שיביא ב' שערות [ע' תוי"ט פ"ג דסוטה מ"ח] אלא דרמב"ם לשיטתי' דנזירות שמשון ע"י מלאך היתה. [וכמו"ש להדיא פ"ג מה"נ ה' י"ד

]:)** עפ"י ההקדמה הלזו יתבאר לנו כמין חומר המשך כל המקראות שבהפטורת היום בסגנון הלכיי, אחרי הקדמה קצרה

הנה ידוע מ"ש התוס' בכ"מ ושאר ראשונים דדשיל"מ רק מדרבנן לא בטיל, אך מדברי הכ"מ פ"ז דמעילה משמע שהוא ד"ת, ודלא כתוס' מעילה שם, וע' פר"ח ובס' שושנת העמקים להגאון בעל פרמ"ג. ועכ"פ לא רחוק לאמר שכבר נהגו מימים קדמונים להחמיר בדשיל"מ יותר מבדבר שא"ל מתירין ועוד גם זאת נקדים דלפי פשט הלשון כל איסור שאינו אלא בכשיעור ובנו"ט לא שייך בו לשון "שמירה", המורה תמיד על הרחקה יתירה, ורק בדבר שאפילו משהו ממנו אוסר, ודאי דכגון דא צריכה שמירה וזהירות מופלגת. ובזה נבא לבאר את הכתובים

מכל מרוצת הספור עם אשת מנוח אנו רואים כי, בהראות מלאך ד' לפני', שם סתר פנים לו, ולא הודיעה כי מלאך ד' הוא. ולפי שאין אדם מדיר את חברו בנזיר, עכצ"ל כי לפי שעה רק כמציע ויועץ התיצב בפני', שידיר אישה את הבן הילוד לו בנזיר, וכפי ההלכה שאב מדיר את בנו בנזיר (וכמו שהי' באמת הס"ד בש"ס נזיר ד', עיי"ש בתוס' ד"ה שמשון וז"ל, וקס"ד שהמלאך הי' אומר לאביו שיזירנו לכשיולד, וע' רמב"ם [פ"ג דנזירות] ובכ"מ שם שבאר דעתו במסקנתו אף אליבא דאמת, שמנוח הזיר את בנו, אעפ"י שמהריב"ל, הובא בלח"מ שם, מסיק דלא ככ"מ אליבא דרמב"ם בזה, וע' לעיל בהערה)

מסתעף מזה, שכדי שלא לגלות לאשת מנוח מי הוא הדובר אלי', לא הי' יכול עדיין להזהירה על נזירות עולמית שאין היתר לאיסורו, דאין נזיר עולמית דליתא בשאלה אלא בנזירות מן השמים, ע"י מלאך