המדרש והמעשה במדבר לד

אם לא תאכלנו עכשיו להאיסור הבלוע בו באיסור וע"י ביטול לא תאכלנו בהיתר לעולם, דעד יב"ח הוא אסור, ולאחר יב"ח הוא כעפרא בעלמא

ואמנם כל זה הוא אליבא דשו"ת ח"צ, אך ידוע שהרבה מגדולי האחרונים חלקו עליו ואולי גם המג"א לא ס"ל כח"צ, ולהחולקים עליו נלענ"ד שתשתנה הסברא מן הקצה אל הקצה, היינו שאפילו לרמב"ם דס"ל בחתיכת חמץ שנתערבה דהוי דשיל"מ מדינא, אפשר שיודה בכלי חמץ דלא הוי דשיל"מ, די"ל דמה דלא חש הרמב"ם לטענת החולקים עליו הוא משום דמאי איכפת לן במה שיחזור לאיסורו לשנה הבאה, הא אפשר למיכלי' קודם שיחזור לאיסורו, אך בכלי שחזרתו לאיסורו תבא בודאי לשנה הבאה ולהחולקים על הח"צ) אפשר שגם הרמב"ם יודה דל"ח דשיל"מ. ואעפי"כ לא סמך המג"א גם על זה, והיינו מ"ש דמשום חומרא דחמץ לא בטיל, כלומר דאפילו לרמב"ם אינו מדינא בודאי, אלא משום חומרא ודו"ק

והנה בברייתא דנדרים [נדרים מ"ח, שם] מנו נדרים בין הדברים שיל"מ משום דאיתא בשאלה, ולא נתברר להדיא לענין נזירות מה היא, ולכאורה ה"ה לנזירות, דאיתא בשאלה כמו נדרים. ואמנם באמת בהא דאיתא בשאלה לחוד לא סגי, דבעינן גם מצוה לאיתשולי, ומשו"ה תרומה לא קחשיב, כמבואר בנדרים שם, אלא דלכאורה גם בזה לא גרע נזירות מנדרים, דהא נזיר נקרא חוטא, וסו"ס תמוה לכאורה מה דלא אשתמיט בשום מקום בשו"ע למיחשב נזירות כדבר שיל"מ

ולפום רהיטא י"ל דחלוק נזירות מנדרים בזה, דבנדרים מצינו כל הנודר כאלו בנה במה והמקיימו כאלו הקריב עליו, הרי להדיא דגם לאחר שגדר עבירה היא בידו, מה שמקיימו ואינו נשאל עליו, אך בנזירות מצינו רק לענין לכתחילה, דאית בה תרי גוני: אם אמר הרני נזיר אם אעשה כך וכך הרי זה רשע, ואם נזיר מחמת קדושה ה"ז נאה ומשובח [ל' הרמב"ם פ"י מה' נזירות ה' י"ד], אבל לאחר שקבל עליו כבר נזירות לא מצינו אפילו בנזירות רשעים, שיהי' מצוה למיתשל אנזירותו. ואפשר דנהי דאיתא בשאלה, מ"מ מדמצוה ליכא, משו"ה ל"ח דשיל"מ

אבל עומד לנגדי הא דשבועות דודאי לאו מצוה לאיתשולי דהא אין נשאלין על השבועות אלא מדוחק [ע' כתובות ס"פ המדיר] ואעפי"כ פשיט לי' להגאון בעל פרמ"ג ז"ל דהוי דשיל"מ [וע' שו"ת חו"י סי' קל"א.]

ואמנם בשו"ת בי"ע חלק עלי', אבל הדעת מכרעת דעכ"פ נזירות בחדא מחתא היא עם נדרים, ותרוייהו דשיל"מ מיחשבי, מדאיתנייהו בשאלה, והא דלא מצינו דבר זה מפורש גבי נזירות י"ל בה לענ"ד טעם אחר, דקשה לצייר בזה נ"מ לדינא דלמאי הילכתא, אי לענין תערובת הא במין בשאינו מינו אין שום נ"מ בתערובת בין דשיל"מ לאין לו מתירין, דתרוייהו בטילי, ומין במינו איסור בהיתר ל"ש בנזירות כלל, דאיזה היתר ואיזה איסור אתה מוצא בנזיר במין שנאסר עליו, הא כל יין אסור לו בשוה: **(ומכבר שמעתי להקשות בשם הגאון ר' יוסף דובער זצ"ל האבד"ק בריסק דליטא עמ"ש התוס' (ע"ז ס"ז) למילף טכ"ע אצל נזיר ממה שצותה תורה להגעיל גם כלי יין לנזיר, והקשה הג' הנ"ל, לשיטת הסוברים דיין פוגם בכל מיני משקין, א"כ הכשר זה לכלי יון למה, אי לבשל בו דברים אחרים הא היין פוגם בהם, ואי לבשל בו יין, הא כל יין אסור לנזיר בשוה. וצ"ע

)** ואי להחמיר בספק ספיקא כדין דשיל"מ, הא אפילו בספק אחד קיי"ל דספק נזירות להקל [נדרים י"ט.] ומכש"כ בספק ספיקא. ולכאורה יש מקום עיון בדברי המ"ל [בפ"ב מה' נזירות ה' ה'] ה"ז שהביא ד' הראב"ד לחלק, דל"א ספק נזירות להקל אלא בספק אי חלה עלי' נזירות כלל, אבל היכי דעכ"פ חלה עלי' נזירות, אלא שהספק הוא בזמן חלותה, ל"א ספק