המדרש והמעשה במדבר לג

[מעילה, כ"א ב'] גבי נתערבה פרוטה של הקדש והוי דשיל"מ משום דאפשר בפדיון, והא ע"י הפדיון אתה מתיר רק את השאר, ואותה הפרוטה הוא משלם, א"כ לכאורה לפי הסברתנו ל"ש לדון בזה דין דשיל"מ, אך באמת מהתם לק"מ דבלא"ה מחויב לפדות, דכי היכי דממון אחרים לא בטיל [כהא דביצה, ל"ח.] ה"ה בממון הקדש

איך שיהי' הנה זה שאמרנו בהסבר ד' הרמ"א לענין חתיכה שלא נמלחה זה ודאי נכון בעז"ה, ולא תקשי מה שהקשה עליו הטו"ז ז"ל מהא דפ"ב דבכורים דגדולי תרומה אסור לאוכלן בתורת חולין משום דשיל"מ (אעפ"י דגדולין קילי מתערובות), דהא התם כשמביאן לירושלים אינו מפסיד האיסור כלל, אלא אוכלו כלו בהיתר

ולא פש לן אלא הק' העצומה שהקשו בטו"ז ובש"ך על הרמ"א שסתר ד' עצמו ממ"ש ד' הרשב"א לענין תערובת כלים, דרק משו"ה לא הוי דשיל"מ, משום דצריך להוציא עלי' הוצאות להגעילו, ולכאורה הא דבר זה דומה ממש לחתיכה שלא נמלחה וא"כ בלא"ה ל"ש בי' דשיל"מ. אך באמת גם זה ניחא שפיר, והוא עפ"י מה שהקשו הראשונים [ע' ר"ן פ"ב דפסחים בשם הרז"ה] דאיך תועיל שום הגעלה לכלים, והא האיסור חוזר ונבלע, ותירצו דבבליעה שני' בולע טעם פגום מעיקרו, ושוב אינו נאסר יעויי"ש. הרי דבאמת בהגעלה לא מכלינין איסורא כלל, דכשם שנפלט כך חוזר ונבלע, וגם לא משוינין לי' ממשובח לפגום, דהא גם מבליעה קמייתא כבר הוי לי' פגום בדופני הכלי, אלא דמעיקרא איסורא (משום דכד בלע, טעם לשבח בלע) והשתא התירא (משום דבבליעה שני' הו"ל פגום מעיקרו) ועכ"פ ע"י ההגעלה גם האיסור עצמו חוזר להיות ניתר, ע"כ שפיר כ' הרמ"א דאי לאו משום דצריך להוציא הוצאות עליו הוי חשיב דשיל"מ, משא"כ בחתיכה שלא נמלחה איך תאמר בה עד שתאכלנו באיסור (ע"י בטול ובבשול) תאכלנו בהיתר ע"י צלי', הא כשנאכל ע"י ביטול גם את הבשר גם את הדם נאכל, וכשתאכל ע"י צלי', רק את הבשר תאכל, ודם מישאב שאיב

ומדאתינן להכא תו לק"מ מה שהקשינו למעלה לשיטת הח"צ בתשובה, ולפי היסוד שבנה עליו הגאון בעל מחצ"ה, א"כ נדון בכל כלי איסור שנתערב דין דשיל"מ, מדיש לו היתר אף בלא הגעלה ע"י שהיי' יב"ח, דמידי הוא טעמא לח"צ אלא משום דהבליעה בדופני הכלי לאחר יב"ח נעשה כעפר, כמבואר בדברי הח"צ שם, הרי שאין האיסור הבלוע שבדופן ניתר כלל, אלא שהוא כלה ויוצא, והדופן עצמו הא לא נאסר מעולם, אלא משום האיסור שהי' בלוע בו, וא"כ דמי ממש לחתיכה שלא נמלחה, דהא עכשיו כשתשמש בו באיסור וע"י ביטול אז תהנה גם מן ההיתר גם מן האיסור, משא"כ כשתשהנו יב"ח, לא יהנה מן האיסור לעולם

כל זה לענין כלי איסור שנתערבו, שבכל השנה נשארים באיסורן (אם לא ע"י ביטול) ולאחר יב"ח האיסור הבלוע בהם כלה לגמרי, ועל אימת תדין בו משום דשיל"מ, משא"כ בכלי חמץ שנתערב, הא באמת תיכף לאחר הפסח הוא חוזר להתירו, וא"כ תיכף יש לו מתירין, מקמי שנעשה הטעם הבלוע בו כעפרא, אלא שבכל חמץ דעלמא לא דיינינן דין דשיל"מ (להחולקים על הרמב"ם) משום שיחזור לאיסורו לשנה הבאה, וזה עכ"פ הא לא שייך בכלי, דהא עד השנה הבאה כבר תפסד בליעתו כלה ויהי' טעמו בו כלא הי' לגמרי, (וכד' הח"צ) ונהי דמשום הפסד הבליעת איסור לחוד ל"ח כדשיל"מ, וכדאמרן לעיל, אבל אנן הכי קא אמרינן, כלי זה דין דשיל"מ עליו תיכף לאחר הפסח, מקמי דאתי הפסד בליעתו, ועכ"פ חוזר לאיסורו לא יהי' עוד לעולם, דהא עד שיגיע הפסח הבא כבר תהי' הבליעה כעפרא בעלמא

ולפי"ז צדקו מאד ד' הגאון מחצ"ה דלענין כלי חמץ שפיר הקשה על המג"א, דלאו מטעם חומרא דחמץ בלבד, אך מדינא דין דשיל"מ עליו, וכמו שבארנו דהא ניתר יהי' תיכף לאחה"פ ולאיסורו לא יחזור לעולם, אך מכל כלי איסור שנתערבו אין להקשות, דהא