המדרש והמעשה במדבר לב

הגעלה הוי לי' דשיל"מ לבתר יב"ח. עוד הקשה עליו בטו"ז ממשנה פ"ב דבכורים, דגדולי בכורים בירושלים אסור לאוכלן בתורת חולין מטעם דשיל"מ, אעפ"י שגדולין קילי מתערובת, עיי"ש בטו"ז

וכדי להצדיק את ד' הרמ"א ז"ל נגד טענות הטו"ז והש"ך עלי', נלענ"ד דרמ"א כיון בדבריו לענין אחר לגמרי, וממילא יתישב הכל, והיינו דכי היכי דאמרינן דלא מקרי דשיל"מ אלא כשעתיד ההיתר לבא לדבר שהי' אסור מתחילה, משא"כ בהיות ההיתר לדבר שלא נאסר גם מקודם (כגון בשר שלא נמלח דאפשר בצליי') לא מקרי דשיל"מ, כן הה"ד בהיות ההיתר בדבר שלא נאסר מעולם, כגון אם נתערב בהיתר, וסופו להפרידו ממנו, וממילא שישוב ההיתר המעורב להתירו הראשון, מ"מ כיון דעכ"פ האיסור ישאר באיסורו, וההיתר בעצם לא נאסר מעולם, רק מפני אחיות האיסור בו בשביל כך לא יחול עליו שם דשיל"מ, דאיך תאמר בזה ער שתאכלנו וכו' הא עכשיו מטעם ביטול יכול אתה להתיר גם את ההיתר גם את האיסור שנתערב בו, ולכשתמתין לא תתיר רק את ההיתר לבדו זהו מה שכיון אליו רמ"א ז"ל בדבריו וכן אם אין איסורו מחמת עצמו (כלומר ורק אותו הדבר שנתערב בו האיסור עתיד להיות ניתר לא האיסור עצמו לא בטיל, ולכן חתיכה שלא נמלחה ג' ימים לא מקרי דשיל"מ" ראה שדקדק להמשיל משל זה דוקא, דהתם ההיתר ע"י צלי הוא רק מטעם "דנורא משאב שאיב", היינו שיצא כל הדם, הרי שלא יבא ההיתר אל האיסור עצמו, אל הדם הבלוע בבשר, רק אל הבשר לבדו, שהוא באמת לא נאסר מעולם, אלא מפני הדם המעורב בו, וא"כ איך תדון בזה דין דשיל"מ, והא אם תאכלנו באיסור וע"י ביטול אז תאכל גם את המדמע גם את המדומע, גם את הבשר גם את הדם הבלוע, כי שניהם נהפכין ע"י בטול להיות היתר, משא"כ אם תאכלנו בהיתר, היינו ע"י צליי', אז רק הבשר יחזור להיות היתר, והדם ישאר באיסורו אלא שיופרד ממנו

וכל זה אפילו לטעמא דרש"י בענין דשיל"מ משום דעד שתאכלנו וכו' וק"ו הדברים לר"נ, דמשום מין במינו אתי עלה, ובודאי דבנ"ד, לגבי הדם הבלוע שעלי' אנו דנין, ל"ש מב"מ, וע' מ"ש הר"ן נדרים י"ב לענין ד' הרי"ף פ' ג"ה (גבי פת שאפאה עם הצלי שדן בה משום דשיל"מ)

קצורו של דבר לא בא כאן הרמ"א ז"ל אלא לחדש דבאיסור הבלוע אין דנין דשיל"מ אלא היכי שהאיסור עצמו עתיד להיות ניתר יחד עם ההיתר, ולא כשהוא עתיד להיות לא ניתר אלא נפסד, ועי"ז יוחזר הדבר להתירו הראשון

ובזה יש לישב ק' התוס' [פ"ב דע"ז] דאמר התם ר"י בטעמא דטבל ולא בטיל, משום דכהתירו כך איסורו, ולא סגי לי' במה שמנה בנדרים [פ' הנודר מה"י] טבל ומע"ש הקדש וחדש בין הדברים שיל"מ, לפי שבאמת לא דמי טבל לאינך, דאמת שיש לו לטבל היתר ע"י הפרשה אך אין ההפרשה זו כמתיר האיסור אלא כמוציא את הטבל ומביא חולין תחתיו, ואפילו כשמפריש עליו ממק"א ה"ז ג"כ במובן זה כאלו הפריש מיני' ובי, וסו"ס אינו אלא כעין הפרדת האיסור ואמנם לגבי טבל י"ל דנהי דטעמא דרש"י דעד שתאכלנו באיסור וכו' ל"ש בכהא"ג, עכ"פ אולי טעמא דר"ן אית בי') דע"י ההפרשה ממק"א חוזר הטבל המעורב להיות מב"מ ממש עם שאר החולין שבו. ואולי סוגית הש"ס בנדרים ובע"ז בהך סברא פליגי: **(ועוד גם זאת, דבשלמא אילו הי' טעם איסור טבל משום דחלק תרומה מעורב בו, אז אולי הי' דומה במקצת לנדונו של הרמ"א בחתיכה שלא נמלחה לפי הסברתנו, אך באמת הא איסור טבל איסור בפ"ע הוא אכל חטה וחטה, וע"י הפרשה ממק"א ניתר איסור זה כלו, ושפיר מנו חז"ל לאיסור טבל בין הדברים שיל"מ

)** אלא דיש להעיר על דברינו מהא שכ' התוס'