המדרש והמעשה במדבר לא

נא אותך ונעשה לפניך גדי עזים (תמוה, ששנה כאן מנוח ממנהג ד"א, שהי' לו להקדים את אורחו מתחילה בגדי עזים ולחם, ואח"כ לשאול שאלתו) ויאמר מלאך ד' אם תעצרני לא אוכל וגו' כי לא ידע מנוח כי מלאך ד' הוא ואין מובן וכי מה ענין מקרא זה לכאן?) ויאמר מנוח מה שמך כי יבא דברך וכבדנוך (גם לאלו דברות האחרונות אין מובן). ויהי בעלות הלהב וגו' ויעל מלאך ד' בלהב וגו' ומנוח ואשתו רואים וגו' ולא יסף עוד מלאך ד' להראה אל מנוח ואל אשתו אז ידע מנוח (התחיל במנוח ואשתו, וסיים במנוח לבדו) כי מלאך ד' הוא ופלא, הטרם ידע כי מלאך ד' הוא, ועוד שהך קרא "דולא יסף עוד להראה" הוא כמפסיק המנין, דהא עכ"פ ממה שעלה בלהב כבר ידע תיכף כי מלאך ד' הוא הדובר בו)

אנסה נא לבאר את המקראות הסתומים בהפטורת היום דלעיל עפ"י כללי ההלכה, ובהקדם ענינים אחדים

הנה המג"א [או"ח סי' תמ"ז, ס"ק מ'] הביא בשם הב"ח דכלי חמץ שנתערב בטל ברוב, מיהו כיון די"א דחמץ מקרי דשיל"מ, לא בטל, ע"כ ד' הב"ח, ומסיק המג"א דבאמת קיי"ל דחמץ לא מקרי דשיל"מ, אלא דאעפי"כ משום חומרא דחמץ לא ליבטול הכלי, כיון דלי"א אף בשאר איסורים הכלי לא בטל, מדיש לו מתירין ע"י הגעלה, וכמו"ש הש"ך ביו"ד ק"ב עכ"ל המג"א. ובמחצ"ה שם יצא לחדש, דלאו משום חומרא לחוד, אלא מדינא כלי חמץ לא בטיל, דהא טעם החולקין על הרמב"ם דחמץ לא מקרי דשיל"מ, הוא מטעם שהוא חוזר לאיסורו לשנה הבאה, וכמו"ש הרמ"א בשם המרדכי בסי' ק"ב שם, ולפי"ז בכלי, דאף לשנה הבאה לא יחזור לאיסורו, עפימ"ש הח"צ בתשובה דכלי לאחר יב"ח פג טעמו ופקע איסורו ממילא, א"כ הו"ל דשיל"מ לכו"ע, עכת"ד במחצ"ה שם

ולכאורה קשה על הב"ח והמג"א דלא נתתי כלל לזה. אבל נלענ"ד דלטעמי' דמחצ"ה עדיפא יש לי' להקשות ע"ד עצמו, א"כ מאי איריא בכלי חמץ דוקא, הא בכל כלי איסור יש לומר הכי, דהא ודאי דכל דשיל"מ אין הפרש כלל בזמן ההיתר, ואפילו אם יתמהמה, אם אך בא יבא בודאי וממילא, וכמו דמקרי ביצה דשיל"מ בליל יו"ט הראשון מפני עתידות ההיתר לאחר ב' ימים, ונויי סוכה מפני ההיתר לאחר שבעה, כן הוי מקרי דשיל"מ גם אלו לא הי' ניתר אפילו לאחר כמה שנים, אם רק לא יתקלקל בנתים (בר מן סברת הצל"ח הידועה, דלדידי' ל"ש דשיל"מ כלל בכלי), והא גם מע"ש מנו בברייתא [נדרים, נ"ח] כדשיל"מ, משום שראוי להעלותו לירושלים, אעפ"י שהוא בדרך רחוקה, וישתהה זמן מרובה עד הבאתו. וא"כ תקשי לי' למחצ"ה ממ"ש הרשב"א הובא ברמ"א סי' ק"ב דכלי לא מקרי דשיל"מ מפני הוצאות ההגעלה, תי"ל דלדעת הח"צ י"ל מתירין אף בלא הגעלה לאחר יב"ח. וסברא זו שייכה בכל כלי איסור שנתערב, ולאו דוקא בכלי חמץ לחוד

לתרץ ק' זו נלענ"ד בהקדם עוד תמיה אחת שתמהו גדולי האחרונים על הרמ"א ז"ל בסי' ק"ב, והוא מ"ש הרמ"א וז"ל, וכן אם אין איסורו מחמת עצמו בטיל, ולכן חתיכה שלא נמלחה ג"י, אעפ"י שיש לה היתר לצלי, מ"מ לא מקרי דשיל"מ, עכ"ד הרמ"א. והנה באמת בחתיכה שלא נמלחה טעם אחר יש, דלצלי לא נאסר מעולם, אך על כללא דכייל הרמ"א מטעם דבר שאין איסורו מחמת עצמו הקשו לשאול עליו מדברי עצמו, ממ"ש גבי כלי איסור דמשו"ה ל"מ דשיל"מ, מדצריך להוציא עליו הוצאות להגעילו, תי"ל דבלאו