המדרש והמעשה במדבר כט

ר' יוסי "אפילו הן מאה". ולפי"ז רבותא גדולה קמ"ל ר' יוסי בהך "אפילו" שהוסיף, היינו דאע"ג דהוי כאלו יש לה הרבה עדים במדה"י (דהא הצ"ט הנותרים ידעי בה אם נטמאה) מ"מ אין זה מעכב הבדיקה, ומיושב מה שדייקנו בזה למעלה

אלא דלפי"ז נצטרך לומר דהא דרב ששת שבבבלי, גם בירושלמי במחלקת היא שנוי', וכבר הזכרנו לעיל דלהלן בירושלמי בפ"ג לא משמע הכי, דהתם מיסתם לה סתים לדינא דרב ששת. אבל שבתי וראיתי דגם זה אינו מוכרח, דלעולם י"ל דר' יודן ור' יוסי לעולם כרב ששת ס"ל, דאטו אינהו להשקותה אמרו, הם אמרו רק דמקנא לה משנים או ממאה, ואולי כהדא דמשנתנו סוף פ"ד דסוטה ואלו שבי"ד מקנין לה כו' לא להשקותה אלא לפוסלה מכתובתה, ה"נ במקנא לה מהרבה בנ"א לעולם י"ל דאין משקין עפ"י קנוי זה, משום דהו"ל כאלו יש עדים במדה"י וכדאמרן, אלא דמקנא לה לאוסרה ולהפסידה מכתובתה. (והא דלא חשיב לה במתניתן דואלו לא שותות [סוטה כ"ד, א'] זה לק"מ, דהא טובי נמי איכא דלא חשיב, כגון סומא וחיגרת וגידמת דלהלן כ"ז ע"א)

ומדאתן להכא מה נעים בזה לישב שיטת הרמב"ם ז"ל, מהא שהשמיט לד' ר' יוסי שבירושלמי, דהן אמת שבירושלמי גופי' גבי הא דמקנין לה משנים לא נאמר כלום לענין להשקותה, אך ברמב"ם פ"ק שם איתא להדיא "עד שתשתה", ואיהו פסק להדיא כרב ששת, דעדים במדה"י אין המים בודקין [ע' רמב"ם שם פ"ג ה' כ"ג] וא"כ לדידי' בודאי תקשי, איך אמר קנא לה על שנים כאחד כו' עד "שתשתה" עפ"י קנוי', הא הו"ל כיש לה עדים במדה"י, ואולם באמת י"ל דלרמב"ם לשיטתי' ניחא, דהא איהו פסק להדיא בפ"ג שם דדוקא שני עדים במדה"י מעכבין הבדיקה (ודלא כמסקנת התוס', ע' במ"ל שם) א"כ במקנא לה משנים כאחד, נהי דהשני שלא נטמא עמה יודע בה, ועד כשר נמי הוי וכדאמרן, מ"מ סו"ס לא הוי אלא ע"א, ולרמב"ם בע"א במדה"י המים בודקין. ומעתה ניחא שפיר מה שהשמיט הרמב"ם לרבותא דר' יוסי "דאפילו ממאה", (ואפי' לפי פירושו של הפ"מ וק"ע), דבשלמא בשנים, לא פש אלא ע"א, וע"א במדה"י לשיטת הרמב"ם אינו מעכב וכדאמרן, אך איך יאמר ממאה ולפי שיטתו שהיא שותה ע"י קנוי זה, ולפי שיטתו דכר' ששת ס"ל) והא הצ"ט הנותרים דידעי בה הויין לה כעדים במדה"י שאין המים בודקין אותה

אחרי כל אלה נלענ"ד דהישוב היותר נכון על קושיתנו לשיטת הירושלמי מהא דעדים במדה"י נוכל ללמוד מדברי רבותינו שבמדרש תנחומא, דהנה אמת נכון מה שאמרנו למעלה בסתירת ד' המנ"ח, דזה שקנא לה ממנו, אעפ"י שיודע בה בודאי, מ"מ א"א שבשבילו תעוכב בדיקת המים, שהתורה אמרה ועד אין בה, וזה עושה דבר מקרי ולא ממקיימי דבר, וגרע מעבד ושפחה, אלא שאמרנו דעכ"פ בקנא לה ממאה, הא הצ"ט הנותרים הויין בגדר מקיימי דבר, אבל באמת יש למישדי נרגא גם בזה, דנהי שלאח"כ, לאחר שנטמאה עם האחד מהם יצאו האחרים שבהם מגדר עושי דבר, ברם י"ל דאנן מקיימי דבר מתחילה ועד סוף בעינן, והא אלו כלם למן הרגע שנכנסו עמה לבית הסתר ועד קום זמן שיעור סתירה היו הכל נכנסין בגדר עושי דבר, דהא קנא לה מכולם, וא"כ בכל שעת סתירה עכ"פ עד שהוברר מי שנטמאה עמו לא הי' אף על אחד מהם שם עד. ואפשר שלכך נתכונו רבותינו ז"ל במדרש המובא למעלה: ועד אין בה (מזה למד ר' ששת דינו דיש לה עדים במדה"י שאין המים בודקין, ומזה תסתער הק' על הירושלמי, א"כ איך יקנא לה אפילו ממאה, וכדי להשמר מזה אמרו) אין בה עכשיו (כלומר בשעת סתירה) אעפ"י שיש לה לאחר זמן כלומר לאחר שיעור סתירה, דאז כל השאר עדים המה, אעפי"כ אנן מקיימי דבר מתחילה ועד סוף בעינן, וזה שאינו בגדר עד עכשיו תו לא יועיל מה שיחול עליו גדר עד "לאחר זמן"

פירות הנושרין ממאמרנו זה: הוכחנו דפירוש הפ"מ והק"ע בירושלמי ריש