המדרש והמעשה במדבר כז

סוטה, דהא ודאי מדע"א נאמן בסוטה ואפילו עבד ושפחה, ה"ה גם בע"ד עצמו, ולפי"ז תקשי האיך משכחת כלל בדיקת סוטה ע"י מי המאררים, הא הבועל יודע, וא"כ איכא תמיד ע"א שנטמאה, ועכצ"ל דע"א במדה"י אינו מעכב בדיקת המים. עכת"ד המנ"ח, עיי"ש שהאריך בראי' זו. ולענ"ד במחכ"ת יש להשיב על דבריו, דהתורה אמרה ועד אין בה, ומנה דרשינן דאם יש לה עדים אפי' במדה"י אין המים בודקין, וגזה"כ היא דכל שיש בה עד, ואפילו בשאינו מעיד, אלא בשראוי להעיד, אין המים בודקין, ומדעדות סוטה הכל כשרין לה, א"כ אפי' עבד ושפחה כשיודעין בה אין המים בודקין, וכל זה במי שמקרי "עד" עכ"פ, אך לא בבע"ד עצמו, דהא אמרו ז"ל [מכות ז'] אלא מעתה הרוג יציל נרבע יציל כו' א"ת יקום דבר, במקיימי דבר ולא בעושי דבר, הרי להדיא דעושה דבר אינו בגדר "עד" כלל, ואפילו בגדר עד פסול אינו

ואפילו אי נימא דכשבא מי שקנא לה ממנו והעיד שזנתה עמו ה"ז נאמן, אין זה אלא מטעם מ"ש הרשב"א ז"ל, היינו דאמרינן פלגינן דבורא, שבאמת עם אחר זנתה (וכבר הזכרנו למעלה שגם על גוף ד' הרשב"א הקשו האחרונים ז"ל לשאול), אך עכ"פ אותו האיש שבאמת זנה עמה, ודאי שאינו אפילו בגדר עד פסול, אלא "עושה דבר" מקרי, ולא בגללו תעוכב בדיקת המים. (ולעבד ושפחה בלא"ה לא דמי' כלל, דהתם עכ"פ הוי ראוי להעיד, והוי בגדר מ"ש רב ששת שם יש לה עדים במדה"י וכו', משא"כ בבע"ד עצמו שכ"ז שאינו מעיד ל"ש בי' א"א מע"ר, ולא פלגינן דבורא, אפילו לרשב"א, וממילא דאינו עד כלל). ובזה אזדא ראיית המנ"ח): **(שוב ראיתי בשו"ת נוב"י מ"ת חאה"ע סי' קס"א דפשיט לי' ג"כ דרק בעד הראוי להעיד)** **(ואולם בסגנון ההנחה שהנחנו למעלה יתבאר לנו שפיר ענין מחלקותם של ר"י ורבנן באופן אחר, די"ל דר"י הכי קאמר להו לרבנן "מן התורה האיש מביא את אשתו", כלומר שאלמלי הי' מקום לחוש שמא יבא עלי' בדרך, אז היתה התורה אוסרתו (כמו שאסרה למשל יחוד דא"א שמא יבא לידי גלוי ערוה, כל' הרמב"ם ז"ל) אבל באמת אין ביחוד הבעל עם סוטתו, כשהוא מביאה אל הכהן להשקותה, שום מקום לחשש זה, דהוא עצמו מחזר אחרי' לבודקה, ואיך ניחוש שיבא עלי' באותו פרק, והלא ע"י בדיקה זו הוא גורם שלא תועיל הבדיקה כלום, דהא כשאין הבעל מנוקה מעון אין המים בודקין והלא בסוטה ודאית איתא בלא"ה בירושלמי דמותר להתיחד עמו, לפי שהיא מזוהמת עליו [פ"ח דגטין, ה"ט,] ונהי דבסוטת ספק, היינו קודם בדיקת המים לא סמכינן ע"ז, אך עכ"פ בשעה שהוא מביאה אל הכהן להשקותה, ודאי הסברא נותנת דא"א טורח בדבר ומפסידו, ומשהוא עצמו מחזר עלי' לבודקה, אז עכ"פ בשעת מעשה אינו חשוד לחבל את מעשיו

כך הי' אפשר להטעים סגנון תשובת ר' יהודה לחכמים. אלא דלפי"ז שיטה מוחלפת נחזה כאן, דהתם בפסחים י"א לר' יהודה אין בודקין לאחר המועד, דילמא אתי למיכל, וחכמים השיבו לו הוא עצמו מחזר עלי' לשורפה, הרי דלר"י לית לי' הך סברא דהוא עצמו וכו', וכאן שמעינן להיפך, דר"י סביר דמותר בעלה להתיחד עמה (ולפי הסברתנו הוא משום דהוא עצמו מחזר עלי' לבודקה, ל"ת שמא יבא עלי') וחכמים דר"י אוסרין, ולא סמכי אסברא דהוא עצמו מחזר עלי' (ובמקום אחר הארכתי בזה וישבתי סתירה זו)

איברא דלענין גוף הסברא שחדשנו יש מקום לבעל דין לחלוק, דאולי אין הנושאים שוים, דהתם בבדיקת חמץ החשש הוא למכשול דשוגג, דילמא אתי למיכל מחמת שכחה (כדמ' מסוגיא דשם), ואהא שפיר אמרינן דמדהוא עצמו מחזר לא אתי למישכח, אך הכא, גבי יחוד וגבי הבאה דבעל, החשש הוא שמא יתקפנו יצרו ויעבור במזיד, ולענין זה אולי ל"מ כלל הך סברא דהוא עצמו מחזר, דסו"ס אין אפוטרפוס לעריות. וצ"ע בכ"ז:)**