המדרש והמעשה במדבר כו

(וערש"י שם, וכמדומה שבא ליישב דאסתירה דקודם קנוי קאי, כדי שעי"ז יחשדנה בעלה ויקנא לה, וג"ז דוחק) ולדברינו ניחא שפיר, דח"ו שתעבור חנה אאיסור יחוד ובפרט דאיהי אפו"ר לא מיפקדא, ולאלקנה בעלה הא הויין לו בני מפנינה אשתו, ואפי' לפי"מ שחדשנו לעיל, דהיכי דכל כונתה של סתירה זו אינה אלא כדי להפקד מבעלה אולי אין בו איסור תורה (וכמו שלמדנוהו לעיל מהא דפסחים י"א), עכ"פ הא הוכחנו לעיל מדברי רש"י דמ"מ לאו דרך צניעות היא זו, וח"ו לחנה להתרפא בכמו אלה, אבל לענ"ד חנה הכי קאמרה, אם תראה מוטב, ואם לאו אלך ואסתר "בפני אלקנה בעלי", כלומר סתירה שאינה אסורה מן הדין, אפילו לבתר קנוי, אלא שמ"מ חשיבה סתירה לגבי "אלקנה בעלה", היינו שיקנא לה משנים ביחד, ותסתר עם שניהם בב"א, ובכהא"ג אפילו משום חסרון צניעות ליכא אלא דאעפי"כ מכיון דבקפידא דבעל תליא, כבר יוכל אלקנה בעלה להשקותה ע"י סתירה זו, וממילא שתנקה ותזרע זרע

ומעתה מיושב שפיר עובדא דחנה, ולא נצטרך לכל הדוחק שנדחק בזה הגאון בעל פנ"י ז"ל, ולפי דרכנו למדנו שמכאן ראי' מן הבבלי לשני דברים מחודשים שבירושלמי, חדא למ"ש הרמב"ם דמקנא לה אפי' משנים ביחד, ועוד למ"ש הירושלמי דבמקום שאין איסור יחוד מה"ת (כגון מאבי' ובנה, או בקנא לה משנים) אז נהי דמשקה לה עפי"ז, משום קפידא דבעל, אעפי"כ לא משוי לי' תרי כחד למיהוי בי' איסור יחוד. **(ובעיקרא דהך סברא שחדשנו, דבנסתרה כדי להבנות מבעלה אולי אין בו איסור יחוד של תורה, אם תצדק הנחה זו, אז נלענ"ד לבאר בזה סוגית הש"ס [סוטה, ז'], ת"ר מן התורה האיש מביא את אשתו, אבל אמרו חכמים מוסרין לו שני ת"ח, א"ר יוסי ק"ו ומה נדה שהיא בכרת בעלה נאמן עלי', סוטה שהיא בלאו לא כש"כ, ר' יהודא אומר מה"ת האיש מביא את אשתו, ר"י היינו ת"ק, א"ב אבל אמרו לו ע"כ

ולשון זה תמוה מאד, דסו"ס אם מחולק ר' יהודה ע"ד חכמים מן הקצה אל הקצה, א"כ איך נקט ר"י אותו הלשון ממש שנקטו חכמים בדבריהם, והא אף ת"ק אמר "מה"ת האיש מביא א"א", כלישנא דר"י

; ונהירנא שבילדותי אמרתי לתרץ עפימ"ש הטו"ז ביו"ד סי' קי"ז דא"א לחכמים לגזור בדבר שהתירה תורה בפירוש, וא"כ י"ל דזהו מה שמדייק ר' יהודה בלשונו, "מן התורה האיש מביא את אשתו", כלומר, וא"כ תו א"א לחכמים לאסור מה שהתירה תורה בפירוש, וניחא שפיר מ"ש "א"ב אבל אמרו חכמים", ר"ל דבמקום היתר תורה מפורש תו לא יתכן הא "דאמרו חכמים", שוב לאח"ז רב מצאתי הערה קצרה בש"ס ווילנא בהגהות הגרי"ב ז"ל שכ' וז"ל "מכאן קשה למ"ש הטו"ז סי' קי"ז וצ"ע". ע"כ. וברור שנתכוין ברמז זה למה שכתבתי אלא דלפי"ז הי' צ"ל דהא דטו"ז היא פלוגתא דר"י וחכמים. ואולם עכשיו נלענ"ד דלא דמי כלל להא דטו"ז יו"ד שם, ולק"מ משם, דבשלמא אלו גזרו חכמים שלא יביא הבעל אותה, אז הוי דמי שפיר לנידון הטו"ז, דהוא נגד היתר תורה מפורש, אבל הם אמרו רק דלבר מבעל מוסרין לו עוד שני ת"ח בדרך משום יחוד, ובהא הא לא אמרה תורה ולא מידי, ויש כח ביד חכמים לגזור, וממש דומה לזה כתב בשו"ת חת"ס חיו"ד סי' ק"ט לענין לא תבשל גדי עיי"ש:)** [ואח"ז רב הראו לי בשו"ת חת"ס חאה"ע סי' ק"ב שהעיר בקצרה דחנה אולי עם שנים נסתרה. יעויי"ש]

והנה הרמב"ם כ' בפ"ג מה"ס ה' כ"ג דאם הי' לה רק ע"א במדה"י אינו מעכב בדיקת המים, ומדברי התוס' [סוטה, ו'.] לא משמע כן, וע' במ"ל שם שפלפל בד' התוס', ובמסקנא הוכיח שגם דעת התוס' כרמב"ם, דאין ע"א מועיל אלא כשבא והעיד מקמי שתיי' יעויי"ש

וראיתי בס' מנ"ח שהוכיח כד' המ"ל, דאלת"ה א"כ א"א כלל לבדיקת