המדרש והמעשה במדבר כד

שלא לקנא לה, אך למ"ד וקנא את אשתו אינו אלא רשות, בודאי אין לחוש כלל שתמחות נפשה לספקא להסתר, שאם ירצה בעלה שלא לקנא לה רשאי. ואמנם ידוע שדבר זה פלוגתא דר' ישמעאל ור' עקיבא היא [סוטה, ג', א'] ר"ע אימר חובה ור"י אמר רשות, ולפי"ז לר"ע שפיר יש לחוש שמא יסתרו כל העקרות, דהא בטוחה היא שיהנו מעשי' ובדידה תליא מילתא משא"כ לר' ישמעאל אין כאן חשש, דאף לבתר סתירה מי יימר שיקנא לה בעלה

ולפי"ז צ"ל דבאמת מוחלפת השיטה, וכמו שהגיה הגרי"פ שם, היינו שהגירסא שבמס' ברכות היא הנכונה, דר' ישמעאל הוא דאמר אם היתה עקרה נפקדת, ואיהו לשיטתו דקנוי רשות, א"כ לק"מ לדידי' שמא יסתרו כל העקרות, דמי יימר שיקנא לה, אלא שר' עקיבא השיבו, לפי דעתו ושיטתו דאיהו ס"ל בעלמא דקנוי חובה, א"כ שפיר יש לחוש שמא תעשה בתחבולה להסתר, ויתתייב בעלה לקנותה; ואעפי"כ לא השיב ר"ע אלא כלפי שאמר ר"י דעקרה נפקדת, אך כלפי מה שאמר ר"ע דרק כשילדה בצער יולדת בריות, לדידי' לק"מ, דאה"נ שאם בתחבולה תעשה לא יהנו מעשי', ולעז ליכא, משהוא דבר המסור רק לה לבדה, וכדאמרן

נמצא לפי"ז דר"ע ור"י תרוייהו לשיטתייהו אזלי (לפי חילוף השיטה בש"ס ברכות ל"א שם), דלר"י דקנוי אינו אלא רשות, אפשר לומר דעקרה נפקדת, ולק"מ שמא יסתרו כל העקרות, משא"כ לר"ע דקנוי חובה, עכצ"ל דעקרות לא הי' נפקדות, אלא יולדות בצער יולדות בריות, ובכהא"ג, דידיע לה ולא ידיע לעלמא, באמת לא תועיל התחבולה, ולעז לעלמא ליכא וכדאמרן: **(שוב ראיתי שבקצת מדברינו אלה נתכונתי לדעתו של בעל פנ"י ז"ל בברכות שם, אלא שלא נחית שם כלל לתרץ ק' התוס' סוטה מהא דנימא ר"י לנפשי'. וכן לכל יתר הדברים שחדשנו כאן. יעוי"ש

)** ואולם אעיקרא דהך שאלה, א"כ יסתרו כל העקרות, וזו שלא נסתרה תפסיד, וביחוד על ד' רש"י שם "וזו שהיא צנועה ולא נסתרה" יש לתמוה הרבה, מה "צניעות" היא זו שלא נסתרה, והלא יחוד דא"א אסור מה"ת (לטור וב"י) ולד' רמב"ם עכ"פ מדברי קבלה, ומי התיר לה להסתר בשביל שהיא עקרה, והא איהי אינה מצוה על פו"ר, ולבעלה אפשר ע"י אחרת, מדינא דגמרא, ואטו כל שאינה עוברת על איסור תורה צנועה קרית לה

? וביותר קשה עמ"ש בברכות פ' אין עומדין גבי חנה, שאמרה אם ראה תראה, אם ראה מוטב, ואם לאו אלך ואסתר בפני אלקנה בעלי היתכן שתעבור חנה על איסור תורה בכדי להפקד ל וע' בפנ"י שם, שדבריו דחוקים מאד)

והנלענ"ד בזה עפימ"ש הרמב"ם ז"ל פכ"א ה' א"ב דאיסור יחוד דא"א אינו אלא מדברי קבלה "לפי שדבר זה מביא לגלות ערוה", עכ"ל יעויי"ש, ותוס' ורא"ש חלקו עליו וכתבו שהוא איסור תורה ממש, ואמנם אף לדידהו עכצ"ל שהטעם שאסרה תורה הוא ג"כ מעין סייג, דילמא אתי לידי איסור ערוה, דהא עיקר סמיכתם הוא מקרא דוכי יסיתך אחיך בן אמך ולא בן אביך, לומר לך בן מתיחד עם אמו [קדושין וסנהדרין כ"א], ומזה גופי' מוכח דאין איסורו מחמת עצמו אלא כדי שלא יבא לידי ג"ע. ואל תתמה היכן מצינו סייג מן התורה, דבאמת מצינו כיוצב"ז גם במק"א, היינו גבי איסור חמץ, היינו לפימ"ש התוס' והר"ן בפסחים בטעם איסור בל יראה, שהוא משום דילמא אתי למיכל מיני'

ומדאתן עלה נ"ל לומר, ומינה, דכי היכי גבי חמץ לרבנן, אם לא בדק לפני המועד, בודק בתוך המועד, ולא גזרינן דילמא אתי למיכל מיני' בשעת בדיקה, וטעמייהו משום דהוא עצמו מחזר עליו לשורפו, כדאמר בגמרא שם ופסחים י"א ה"נ גבי סוטה י"ל כן, אם באמת אין כונתה ביחוד זה אלא