המדרש והמעשה במדבר יט

מעשה גדול. הוכחנו שיטת ר' גמליאל דתלמוד גדול ס"ל. ישבנו ד' הירושלמי המוקשים (הובא בתוס' חגיגה) דאמר בן עזאי דלא כראב"ע. תרצנו ק' הצל"ח ברכות פ"ק בענין חיוב ברה"ת אצל נשים והעלינו שאין הכרח למה שחידש ז"ל בענין זה. הבאנו הסבר נחמד בדברי הש"ס סוטה כ"א. העלינו הסבר חדש בדברי בן עזאי חייב א' ללמד את בתו תורה עפי"ד הש"ס נזיר כ"ב. הוכחנו שיטת רש"י דנשים חייבות בשבת ישבנו ק' החמ"ח וב"ש טו"ז על המחבר והריב"ש בהא דמוכרין ס"ת להשיא יתומה. העלינו דבר חדש בעצם החיוב דשבת שהוא משונה מכל שאר מצות שבגוף. הוכחנו מש"ס יבמות ס"ב דנשים חייבות בשבת. העלינו דאעפ"י דמ"ע דפו"ר לב"נ נאמרה, בכ"ז שאני הי' שיעור קיום מ"ע זו קודם מ"ת מלאח"כ. עפי"ז ישבנו בטו"ט ד' הש"ס ב"ב ט"ז במחלקותן ז"ל אי בת היתה לא"א והעלינו פירוש נחמד בד' המדרש בענין זה. תירצנו השמטת הרי"ף למ"ש כל הנהנה מסעודת חתן ואינו משמחו וכו' ופירשנו בטו"ט למליצתם ז"ל עובר בחמשה קולות: **(לו דבאמת גם סגנון הלשון במאמר זה תמוה, "עובר בחמשה קולות", ומי לא סגי למימר בפשיטות כל הנהנה מסעודת חתן חייב לשמחו"

? אך בהקדם הדברים שכתבנו לעיל בהא דבן עזאי דלא נסיב איתתא משום דנפשו חשקה בתורה (דלא תקשי מהא דמשרע"ה ומהא שנענשו נו"א משום דלא נסבי) יש לישב גם השמטת הרי"ף הנ"ל כמין חומר דהנה הנך חמשה קולות פסוק הוא בירמי' ל"ג, י"א, ורישא דקראי שכה א' ד' עוד ישמע במקום הזה אשר אתם אומרים חרב הוא וגו' קול ששון וגו' קול חתן וקול כלה וגו' כי אשיב את שבות הארץ כבראשונה וגו'

הרי להדיא דבשבות ישראל הכתוב מדבר, ובעת ההיא בודאי שתהי' השמחה שלמה, והחמשה קולות" יהי' בתקפם, אבל עד העת ההיא, הרי בפולמס של אספסינוס גזרו על עטרות חתנים, ואמרו שבדין הי' שנגזור ע"ע שלא נשא נשים ושלא נוליד בנים", ואפשר דמשו"ה דייק בש"ס ברכות ואמר "עובר בחמשה קולות להשמיענו שאין דבר זה חובה אלא בשוב ד' שבות עמו דבהא משתעי קרא: א

ומעתה ניחא מה שהשמיטה הרי"ף ז"ל, שאין דרכו להביא אלא דברים הנוהגים בזה"ז, ודו"ק

ואמנם אליבא דאמת ל"ק כ"כ, דהא גוף הדין דחייב אדם לשמח חתן וכלה כתבו הרי"ף במקומו (בפ"ב דכתובות) הא דכיצד מרקדין. ודמעבירין את המת מלפני הכלה, ודמבטלין ת"ת מפני הכנסת כלה, ותו אין נפ"מ לדינא בהך אסמכתא דקראי שבירמי', ולא נצרכה לי' להש"ס אלא להעדפה בעלמא, וק"ל:)**