המדרש והמעשה במדבר טז

נחזור לדברינו הראשונים, דלפי דרשת חכז"ל אקרא דוימותו ובנים לא היו להם, כאן למד הכתוב סיבת ענשם של נו"א, ומשו"ה סמכו ענין לו לקרא קמא דאלה תולדות משה ואהרן "דהמלמד את בן חברו תורה מעעה"כ. כאלו ילדו" כדי להודיעך שגם נדב ואביהו חיבת הקדש של מצות ת"ת הטעתם, מפני שנפשם חשקה בתורה וסברו דיכולים לקיים שניהם ע"י שילמדו וילמדו אחרים (דהא מעעה"כ כאלו ילדו), אלא דבאמת טעו בזה, דכ"מ שאמרו **(בזה, הי' נלענ"ד להוכיח מש"ס יבמות שם מהא דב"ש דס"ל בשיעור דמ"ע דפ"ו דבעינן שני זכרים ויליף ממשה, ולכ"ק מנא ידעי ב"ש האי דשני זכרים דוקא, דלמא גבי משה עובדא הכי הוי, שהיו לו שני זכרים והסתפק בזה, ואין הכי נ"מ אילו הויין לו ב' נקבות הי' ג"כ פורש, ובשלמא על עיקר המספר, דשנים דוקא בעינן, שפיר ילפי ב"ש ממשה, דהא מצד הסברא לא היינו יודעין כלל שמ"ע זו יש לה הפסק, ואימא שהיא מצוה נמשכת כל זמן שראוי להוליד, אלא דממשה ילפי ב"ש, דעכ"פ הא חזינן דלאחר שהיו לו שנים פירש, וא"כ על פחות מזה אין לנו ראי', וכל זה לענין המספר, אך לענין אי זכרים אי נקבות, מהיכי תיתי נחלק בזה, נימא דעובדא הכי הוי שהיו לו למשה שני זכרים, וה"ה בשתי נקבות אולי נמי סגי, דהא מצד הסברא החצונה אין טעם לחלק בין בנים לבנות

ועכצ"ל דבאמת אין הדבר כן, דיש ויש לחלק בינייהו, דהא טעם המצוה היא ישובו של עולם ותינח בהוליד זכרים שגם הם הילודים מצווים ג"כ על פו"ר, מובטח הוא שהדורות לא יפסקו, משא"כ בהוליד בנות, שהן אינן בכלל המצוה, מי יימר שלא יפסוק הישוב בזרעו. ומדעפ"י הסברא החצונה, כי היכי דיש חילוק בין אחד לשנים, כך יש לחלק בין זכרים לנקבות, ואי לאו ילפותא דמשה הי' מסתבר שאין למצוה זו הפסק כלל וכדאמרן, א"כ שפיר ילפי ב"ש תרוייהו ממשה, דשנים בעינן, וזכרים בעינן

ולפי"ז נהי דפליגי ב"ה אב"ש, מכח גזה"כ הוא דפליגי, היינו דס"ל דנין אפשר מאי אפשר, וילפי מברייתו ש"ע, בן ובת, אך על עצם סברתם דב"ש לא פליגי, היינו דמה דעכ"פ בן אחד בעינן, הוא משום דאין יוצא יי"ח אלא במניח עכ"פ אחד המצוה גם הוא בהעמדת דורות, דאז הוא מובטח שלא יפסוק זרעו וכל זה אי נימא דנשים לא נצטוו כלל, ואפילו אמצות שבת וכסברת התוס' חגיגה, אך אי נימא דאשבת מיפקדי גם אינהי וכ"ד התוס' גטין מ"א, א"כ הדר לא מסתבר לחלק בין בנים לבנות לענין הבטחתו על העמדת דורות לעתיד דסוף סוף הא חיובא איכא גם בנשי, ומה לי מטעם מ"ע דפו"ר מה לי מטעם דשבת וא"כ הדר תקשי אדב"ש דילפי ממשה נהי דשנים בעינן דשפיר ילפי, וכדאמרן, אך הא דזכרים דוקא בעינן מנא להו, דילמא במשה עובדא הכי הוי, ואילו הויין לו תרי נקבות ג"כ הי' פורש. ומדב"ש נשמע לדב"ה. ודו"ק

ובדרושי פרשתי בענין זה באר היטב שני מאמרים תמוהים לחכז"ל בהפ'. וד' ברך את אברהם בכל. רג"א שלא היתה לו בת, די"א שהיתה לו בת, אחרים אומרים, בת היתה לו ובכל שמה, ד"א המודעי אומר אצטגנינות היתה תלוי' לו בצוארו של א"א שכל מלכי מו"מ היו משכימין לפתחו. [ב"ב, ט"ז, ב']. וכמה תמוה מאמר זה בתכנו וגם בסגנונו, במאי פליגי הנך תנאי, ומה חדשה שיטת "האחרים אומרים" דבת היתה לו "ובכל שמה", גם נראה כאלו אין שום שייכות בין דברי כל הנך תנאי ובין דבריו של ר"א המודעי דאצטגנינות היתה תלוי' לו כו' ור' לוי במדרש מוסיף בה דברים המוסיפים להפליא, דאיתא שם, ר' לוי אמר תלת, שהשליטו ביצרו, ושעשה ישמעאל בנו תשובה בימיו, ושלא חסר קילרין שלו כלום ומ"ר, שם.]

אולם לדעתי י"ל שכל דברי חכמים כאן משולבים זב"ז בהמשך נפלא ורעיון אחד להמה

דהנה אמרו ז"ל במדרש, כאן למדתך תורה ד"א שישיא אדם את בנו גדול ישא אשה,)**