המדרש והמעשה במדבר טו

אינו ראוי להוליד. מזה נלמד שיטת רש"י דאשה מצווה אשבת

איך שיהי', הנה עכ"פ מדברי כלם (החמ"ח והטו"ז וב"ש) למדנו שהדבר פשוט להם, דלמכור ס"ת כדי להשיא את מי שאינו מצוה אף אשבת ודאי אסור. ולולא דבריהם ז"ל הי' נלענ"ד כפשטות לשון השו"ע והריב"ש, דאין שום נ"מ בין יתום ליתומה, ואין הדבר תלוי כלל בזה אי מיפקדא אשה אשבת, אי לא, וכמו שנבאר

דהנה התוס' [גטין, מ"א] דקדקו על לשון המשנה, לישא שפחה אינו יכול כו', והלא לא נברא העולם כו' שנאמר לא לתהו בראה, דלמה שביק תנא מ"ע דפו"ר, ונקט מצות דשבת, שאינה אלא מדברי קבלה עיי"ש בתוס' שהכריחו מזה דעבד אינו מצוה אפו"ר, ואמנם הטו"ז הביא דברי התוס' חגיגה, דעבד מצוה אפו"ר, ולפי"ז הדר קשה, מ"מ שבק מ"ע דפו"ר במשנתנו, עוד הקשו בתוס' גטין שם אעיקרא דהך מילתא, איך כופין לרבו לעבור אעשה דלעולם בהם תעבודו משום מצות שבת דעבד, והא אין אומרין לו לאדם חטא בשביל שיזכה תברך. וקושיא זו תקשי ביותר אהא דאמרו דמוכרין ס"ת כדי להשיא יתום עכ"פ, והא לשיטת הגאון בעל תו"ת דכל מכירת ס"ת יש בה בטול מ"ע, וכי אומרין לו לאדם כו'

ולולא דמסתפינא הוי אמינא דבר חדש, דמשונה מ"ע זו דשבת תכלית שנוי מכל אינך עשין שהן מצות שבגופו, דכלהו אקרקפתא דגברא רמיין וא"א ע"י אחרים ולא ע"י שלית (וכמו שהסביר בזה בתוס' רי"ד כידוע) וה"ה במצות פרו ורבו שהיא ג"כ חובת הגוף בודאי משא"כ מצות שבת הרי לא בא כלל מאמר זה בסגנון צוי לנכח, כחובה שבגוף, אלא נביא הוא דקאמר בדרך הוכתה, דתבל זו לא לתהו בראה, ומסתעפף מזה שהכל חייבין לעסוק בישובה להפרותה ולהרבותה, אבל איך שיהי' עסק זה, אם ע"י עצמינו או ע"י אחרים בסובתנו, בכל האופנים לגבי עסק זה מסייע כעושה מעשה ממש דמי, ואינו דומה לשאר מצות שבגופו, דהתם כשמסבב קיום המצוה ע"י אחרים, אז רק נטפל לעושה מצוה יתקרי, ועושה לא יתקרי, ורק שכר מסייע בידו, משא"כ במצוה דשבת לענין זה אולי אחת היא, אם ע"י עצמו, או ע"י סיוע דידי', סוף סוף הרי הרבה הישוב וקיים רצונו יתב' שנרמז לנו ביד נביאו, שהרי לא נגלה רצון זה אלא בסגנון כללי, ולא בתור מצוה מיוחדת לאחד מן האישים הפרטיים

ראי' לזה ממ"ש התוס' גטין מ"א שם דע"י שפחה אינו מקיים פו"ר, לפי שאין הבנים מתיחסים אחריו, ואעפי"כ מצות שבת מקיים, ולכא' הוא תמוה, דלטעם זה גם שבת לא יקיים ע"י שפחה, דהא ה"ז כאלו אחר הוליד ולא הוא, אך לדברינו ניחא, דשאני מצוה דשבת, דאפילו ע"י אחר ממש ע"י סיוע דידי' שפיר דמי

עפי"ז מדוקדק היטב מה דשביק תנא במשנה דגטין (גבי לישא שפחה אינו יכול) מ"ע מה"ת דפ"ו, ונקט מצוה דשבת, שהוא מדברי קבלה, לפי שלענין מצות פו"ר תקשי קושית התוס' שם, וכי אומרין לו לאדם חטא כו' לכך אמר "והתורה אמרה לא לתהו בראה", כלומר ואין זה "בשביל שיזכה חברו", אלא בשביל שיזכה הוא בעצמו, דכך הוא תכסיסה של מצוה זו, דכשהאדון משחררו כדי לקיים פ"ו, ה"ז כאילו הוא בעצמו קיים מצות שבת

ובזה מתורץ גם מה שהקשינו מהא דקיי"ל דמוכרין ס"ת להשיא יתומים, הא במכירת ס"ת יש בה ביטול עשה, לד' הגאון בעל תו"ת ודעמי', ואיך ידחה אותה בשביל אחרים, דלדברינו אין זה בשביל אחרים, דכשמשיא יתומים הוא בעצמו מקיים בזה מצות שבת

ומעתה ניחא מאד מה שסתם הריב"ש ובשו"ע שם, ולא חילק כלל בין יתום ליתומה, דלדברינו אפשר שאין זה תלוי כלל בפלפולם של הטו"ז וב"ש, אי אשה מצוה אשבת, דאפילו אי נימא דאינה מצוה, וכדמשמע מדברי התוס' חגיגה, מ"מ הא המוכר מיפקד אשבת, וכשמשיא יתום ואפי' יתומה והם יולידו בנים ה"ז קיים שבת וכדאמרן: **(ולענין עצם החקירה אי נשים מיפקדו אשבת (שבדברי התוס' גטין מ"א וחגיגה יש סתירות)**