המדרש והמעשה במדבר יד

חשקה בתורה, עכצ"ל כמו"ש לעיל, עפימ"ש האגודה והמרדכי פ' הבע"י דאין כופין בזה"ז על מ"ע דפו"ר שבדין הי' שנגזור ע"ע שלא לישא נשים וכו', ומסתייע מיהות שלא נכוף בזה"ז, ומדקלישא מ"ע זו בזה"ז דלא למיכף עליהן אף לאינשי דעלמא ע"כ שפיר דן בן עזא דלמי שנפשו חשקה בתורה אפילו חיובא נמי ליכא

וכל זה בזה"ז, אך בזמנו של משרע"ה ונדב ואביהו, ודאי דלא שני מצוה זו מכל העשין שבתורה, וע"כ יליף ב"ש ביבמות ס"ב שם מהא דמשה דבשני זכרים סגי, דאיל"ה לא הי' פורש מן האשה (אע"ג דודאי אין לך מי שנפשו חשקה בתורה יותר ממשרע"ה) ונו"א עברו ונענשו, וטענת נפשי חשקה בתורה לא פטרה אותם מעונש

ואולם נלענ"ד דגם כל עיקר התירו דבן עזאי לא הוי ברירא להו לבעלי התלמוד כולי האי, והוא ממה דאיתא בש"ס [סוטה, ד': גבי שיעור סתירה דבן עזאי]. ובן עזאי מי נסיב, כו' אב"ע הוי לו ומתה, ואב"ע סוד ד' ליראיו. ולכא' הא אין שום נ"מ בתרי טעמי הללו, אך נראה ברור, דלישנא קמא לא מסתבר לי' כלל שדחה ב"ע למ"ע דפו"ר מקמי ת"ת ואפי' בזה"ז, אלא "דהוית לי' ומתה", וכלומר והי' לו בנים ממנה ג"כ ורק מעשה דשבת או דבבקר זרע את זרעך שהן מדברי קבלה פטר נפשי, משום שנפשו חשקה בתורה, וללישנא בתרא אף ממ"ע דפו"ר גופה נמי פטור, ומטעמא דאמרן

והנה בעשה דשבת נחלקו האחרונים אי נשים פטורות או חייבות, ונלענ"ד למימר בה מילתא חדתא

דאיתא באה"ע [סי' א', שם]. אין מוכרין ס"ת אלא כדי ללמוד תורה או לישא אשה, ובשו"ע או"ח קנ"ג הביא הרמ"א בשם הריב"ש דה"ה להספקת תלמידים, ולהשיא יתומים, וכתב עלה בחמ"ח שם, דוקא להשיא יתום, דמצווה על פו"ר, ולא להשיא יתומה יעויי"ש, והב"ש חלק עליו משום דעכ"פ אעשה דד"ק דשבת היא ג"כ מצווה, כדמשמע בתוס' ב"ב י"ג, שוב כ' הב"ש דמתוס' חגיגה נראה, דאשבת נמי אינה מצווה, והטו"ז האריך לסתור ד' הב"ש

ולענ"ד יש להוכיח שיטת רש"י דאשה מצוה אשבת. דהנה בפ' תצא, אקרא דלא ובא ממזר, פירש"י "לא ישא ישראלית", וכן אקרא דלא יבא עמוני פירש ג"כ "לא יש ישראלית", ועל מקרא דלפני' דלא יבא פצוע דכא לא פירש רש"י כלום, וכבר העיר ע"ז בש"ח ותירץ בדוחק גדול

ובפשטות י"ל עפימ"ש הרמב"ם ז"ל בפט"ו מהא"ב דפצ"ד אסור בממזרת ובמצרית, ולראב"ד הוא מותר בכל פסולי קהל, ולכו"ע ממזר ועמוני מותר בכלן, ע"כ גבי ממזר וגבי עמוני כ' רש"י "לא ישא ישראלית", דהא חוץ לישראלית מותר הוא בכל, אך גבי פצ"ד אולי לא פסיקא לי' לרש"י ע"כ סתם את הדברים

ואמנם אכתי יש לדקדק דהא בגיורית בודאי פצ"ד מותר אף לרמב"ם, וא"כ אפשר הי' לו לרש"י ז"ל להשמיענו תקנתא אף גבי פצ"ד, היינו לפרש "שלא ישא אלא גיורית", ע"כ נלענ"ד דבאמת אין הדבר כן. דבאמת הי' מקום לאמר דאפילו ממזר ומצרי ועמוני יהי' אסורין אף בגיורית, היינו לא שהם אסורין בה אלא שהיא תהי' אסורה בהם ומצד חיוב דשבת, והוא לשיטת הסוברים דממזר פטור מפו"ר משום דאין תקנה להרבות ממזרים, ומסתברא דה"ה דמשבת נמי פטירי דאין תקנה לישב העולם בפסולין אלא דאעפי"כ נהי דפטירי מ"מ אינהו מותרים בגיורית דהא אין להם עצה אחרת, דהא גם כשישאו שפחה אין הבנים מתיחשים אחריהם, אבל גיורית איך תהי' מותרת בהם והא מיפקדא אשבת ולכשתנשא לממזר או עמוני לא תקיים שבת, כדאמרן, כך הי' אפשר לומר, לכך פירש"י דהאמת אינו היינו דלגבי שבת לא איכפת לן אף בפסולין מדמותרים בה, ורק "ישראלית לא ישא", אבל גיורית ישא והיא תנשא לו, וכ"ז בממזר ועמוני, אך בפצו"ד שאינו מוליד כלל, בכונה לא כ' רש"י ז"ל "דישא ישראלית" דבאמת אף גיורית שראוי' לילד לא ישא, דנהי דאיהו לא מוזהר בה אבל איהי מוזהרת עליו, מדמיפקדא אשבת, והוא