המדרש והמעשה במדבר יג

היינו דאף שמיעה דידהו אינה חובה אלא רשות (ונהי דחייבות במצות דידהו, מ"מ בחובת הלמוד ליתנייהו כלל) וע"כ שפיר אמר הירושלמי דבן עזאי דלא כראב"ע, דהא לבן עזאי עכ"פ הלמוד "כדי שתדע", חובה היא אף לנשי, ומינה דלגברי יש חובה בעצם הלמוד, דתלמוד גדול: ולראב"ע הא ס"ל מעשה גדול, היינו שעיקר חובת ת"ת דגברי היא ג"כ רק ע"מ לעשות **(ובגוף הסבר ד' בן עזאי שאמר חייב אדם ללמד את בתו תורה שתלה החיוב באב ולא בבת עצמה, ומה שאמר כדי שתדע שהזכות תולה ע' בדברינו להלן:)** ומינה דבנשים לדידי' אף לשמוע חיובא ליכא

חזינן מיהות דלבן עזאי תלמוד גדול, וכבר ראינו מד' הירושלמי סוכה דלמ"ד תלמוד גדול אפשר שתדחה מצות סוכה מפני ת"ת, וה"ה שתדחה מצות פו"ר מפני', וניחא מה דבן עזאי לשיטתו די הי' לו מה שנפשו חשקה בתורה לדחות מ"ע דפו"ר הימנה

אכן כ"ז לפלפולא, אך אליבא דאמת נראה דכלל זה, שאין לך מצוה עוברת שנדחית מפני ת"ת מוסכם הוא אליבא דכו"ע, ובין למ"ד תלמוד גדול בין למ"ד מעשה גדול) ומצות סוכה שאני, דהא גם הולכי דרכים ושומרי גנים ופרדסים פטורים, וכלל הוא דכל שבכהא"ג הי' יוצא מביתו רשאי לצאת מסוכתו. ואין זה ענין לשאר עשין שבתורה

גם רחוק הוא לתלות מחלקותן של ראב"ע ובן עזאי בהא אי תלמוד גדול אי מעשה גדול, כי נראין הדברים שלא יחלוק אדם על זה שמצות ת"ת היא מצוה בעצם, ולא הכשר מצוה לשם ידיעה בלבד, והא דבן עזאי דאמר חייב אדם ללמד את בתו תורה נראה לי לפרש שהוא ענין אתר לגמרי, דהנה גם עצם סגנון לשונו של בן עזאי צריך באור, מה זה שאמר "כדי שתדע שהזכות תולה", וכי זו בלבד היא מה שצריך לנשים לדעת ע"מ לעשות והלא השוה הכתוב אשה לאיש לכל ענשין שבתורה, וגם בכל מ"ע שלא הז"ג נשי חייבות כגברי, ובן עזאי איכפל כולי האי ולא מצא טעם אחר בהודעת המצות לנשים, אלא בדרך רחוקה ונפלאה כזאת, שאם יקרה מקרה בלתי טהור וישקוה מים המאררים ולא יבדקוה, אז תדע שהזכות תולה ולא תוציא לעז עליהם

אבל באמת נלענ"ד שהדברים מדוקדקים מאד, דהא קרא כתיב ולמדתם את בניכם ולא בנותיכם, הרי דבכל גוני אין עפ"י ההלכה חיוב לימוד הבנות על האב כלל, א"כ נהי דנשי גופייהו במצות דידהו ודאי חייבות בלימוד עכ"פ כדי לעשות, אך מצוה זו עלה דבת עצמה היא, ולא עלי' דאב רמיא, (וע' בש"ס [נזיר, כ"ב] גבי האב מדיר את בנו בנזיר דגם מצות חנוך רק בבן היא דאיתא, ולא בבת וכאן בא בן עזאי ולימד "שהאב" חייב ללמד את בתו", וקשה חיוב זה לאב מנא לי' ואולם אחת היא מה דמצינו במילי דחנוך הבנות, מה דבאמת אקרקפתי' דאב רמיא בלי ספק, והיא לגדור את בתו מן הזנות, שהרי בפירוש א"ת, את אביה היא מחללת, (וידוע מ"ש חז"ל ארור שזה ילד שזה גדל"), וע' שו"ע או"ח סי' קכ"ח דכהן שהמירה בתו, ישא את כפיו, ואילו זנתה אל ישא את כפיו

ומעתה בא וראה כמה מדוקדקים ד' בן עזאי, דאיהו לא מיירי בחיובא דת"ת דנשים עצמן (במצות דידהו) אלא בחיובא דאב, שכך אמר חייב אדם ללמד את בתו תורה ויסוד לחיוב זה "דאב", לא מצא בן עזאי בענין אחר, אלא בדבר שיש בו כדי לגדור בתו מן העריות, והיינו מ"ש "כדי שתדע שהזכות תולה", כלומר ולא תוציא לעז על מים המאררים ולא תכשל בדבר עברה. (ומה שלא אמר בן עזאי בפשטות, דחייב ללמדה כדי שתדע איסור עריות, י"ל עפ"י שחידש המהרי"ק דא"א שזינתה באומרת, מותר אסורה לבעלה, דמעלה בו מעל כתיב (מהרי"ק, ש' קס"ח), א"כ עצם האיסור לאשה לא תלי כלל בידיעת האיסור, ויותר ממה שצריך האב להזהירה על ידיעת האיסור, עליו להזהירה שלא תזלזל בידיעת העונש. ודו"ק

) נחזור לדברינו דאין שום סברא שיחלוק בן עזאי על הכלל דאין לך מצוה עוברת שנדחית מפני ת"ת, ומה דלא נסיב ואמר נפשי