המדרש והמעשה במדבר קכח

את האחד וגו' והנה קמה כל המשפחה וגו' ויאמרו תני את מכה אחיו ונמיתהו בנפש אחיו וגו' וע' בקראי שם להלן, שהכתוב קרא להם "גואל הדם", הרי שכל המשפחה הם בגדר גואל הדם, וידוע דרק משפחת אב קרוי' משפחה, ורק היא ראוי' לירש, וכמבואר בקרא "ממשפחתו וירש אותה". [במדבר כ"ז, ובש"ס ב"ב, ק"ט.] ומעתה פסקו של הרמב"ם ז"ל "דכל הראוי לירש קרוי גואה"ד" נכון הוא כנכון היום, ומהאי קרא ידע לה

ובס' יד המלך על הרמב"ם פ"ה מה"ר ראיתי שנסתפק, לר' עקיבא דס"ל רשות ביד גו"ה וכל אדם אסור, מהו שיעשה גו"ה שליח להרוג את הרוצח, עיי"ש שהאריך בהסבר ענין שליחות לד"ע וכו'. ולענ"ד אין כאן שום מקום לספק. דהנה לא נסתפק בעל יד המלך אלא אשוגג (מדמזיד אף ר"ע מודה בו דמצוה ביד גוה"ד, וכמו שבארנו למעלה) ואמנם אשוגג הוא דאמר קרא כי יחם לבבו (וכדמסיק התם, כי לא שונא הוא לו מתמול שלשום), והנראה דאליבא דר"ע (דס"ל דבשוגג לכל אדם אסור) קרא טעמא קאמר, דלעולם בדין הי' לאסור על גוה"ד כמו על כל אדם דלמה יומת מה עשה והוא שוגג אלא דלא דברה תורה כנגד הטבע "כי יחם לבבו", והי' זה כעין מ"ש ביפ"ת שלא דברה תורה אלא כנגד יצה"ר (כמבואר בקדושין), והא תינח בגוה"ד עצמו, דאיכא חמימות הלב, אך בשלוחו, עכ"פ הא אין כאן מקום לחמימות הלב כלל, ומאי אהני מה דשלוחו ש"ע כמותו, הא אפי' משלח עצמו, אלמלא חמימות לבו, לא הי' רשאי: מסודר אצל ר' העניך פאלמאן בפיעטרקוב.