המדרש והמעשה במדבר קכז

כלל, וכשיטת ר"ת, אבל אח שהכה את אחיו, אין אחיו השני נעשה לו גוה"ד, כלומר משכחת לה כן, היינו כשהוא אחיו מאמו ולא מאביו. דעכ"פ מצוה ליכא, מדאינו ראוי ליורשו

ואמנם כ"ז לשיטת ר"ת ודעימי', אך ידוע דהרי"ף והרמב"ם לא ס"ל הכי, ולדידהו אפי' בלא עשה תשובה אין הבן נעשה שליח לאביו להכותו, ואפשר דר' שילא וראב"י בירושלמי בהא פליגי, ומעתה ניחא מאד שיטת הרמב"ם ז"ל, שהבא דין זה ולענין בנו אי נעשה גוה"ד) בפ"א מה' רוצח דאיירי התם בהורג במזיד, ולא בפ"ה מה"ר דאיירי בשוגג, דהא כבר הוכחנו דסוגית הירושלמי מסייע לי' בזה, מדאסמכי' אקרא "דגוה"ד הוא ימית", וגם פסק כר' שילא דאף בהורג במזיד אינו נעשה גוה"ד, דאזיל לשיטתי' ובה' ממרים פ"ה ה' י"ב] דכ' שם מי שהי' א"א רשעים גמורים כו' אסור להכותם ולקללם

ואם כדברינו כן הוא, אז אליבא דאמת אין כאן מחלקת לדינא בין ר' שילא וראב"י, אלא לענין בן לאביו, אך באח לאחיו אפשר שאין מחלקת בינותם, דבאחיו מאביו ודאי דגם ראב"י מודה דנעשה גוה"ד, מדבמזיד איירי ואיכא מצוה, ולא בא ראב"י אלא ללמדנו דעכ"פ משכחת שגם את לאחיו לא נעשה גו"ה, והיינו באחיו מאמו, שאינו ראוי ליורשו, ובזה לדינא ודאי דגם ר' שילא מודה, דהא כ' הרמב"ם דאין גוה"ד אלא בראוי ליורשו

ואמנם בעיקרא דהך דינא אנחנו לא נדע מקורו של הרמב"ם, מאין לקח זאת, דא"נ גוה"ד אלא בראוי ליורשו, וראיתי בס' כתר המלך לדו"ז הגאון כ"מ אכתריאל זצ"ל שהערה מקורו מהא דואיש כי לא יהיה לו גואל גבי גאולת שדה אחוזה [קדושין כ"א, א'], דכ' שם רש"י ז"ל דבראוי ליורשו מיירי, אך לענ"ד אין משם ראי', דהתם דבאחוזה תליא ודאי מסתבר דמי שאינו ראוי ליורשו אין לו שייכות לגאולת אחוזתו, דהא אינה אחוזה היא לו, אך בגוה"ד מנא לן

ולדידי נראה בטעמו של הרמב"ם ז"ל דקרא קאמר "כי יחם לבבו", ומסתברא דאן זה אלא במי שמצטער על מיתתו של הנרצח, וכן מצאתי להדיא בתרגום יונתן ב"ע שתרגם ארום ירתח עלוי לביה בעקתיה", והנה כ' הרמב"ם בפ"ב מה' אבל דענין טומאת כהנים היא משום אבלות, ואבלות גופי' אינה אלא במי שמצטער על מיתתו, (ומשו"ה תינוק תוך ל' אינו מתאבל עליו, לפי שאין לבו דוה עליו), והנה אין טומאת כהנים בקרובים אלא בקרובים מן האב, וכן אין אבלות מה"ת אלא בקרובים מן האב, (ורק מדרבנן "הוסיפו" עליהם אף בקרובים מן האם, כמבואר בש"ס מו"ק כ"ב), וע"כ דקים לי' לרחמנא דאין לבו דוה עליו אלא בקרובים מן האב, ואמנם גם משפט הירושה אינו אלא בקרובים מן האב, וא"כ שפיר פ' הרמב"ם ז"ל דאין גוה"ד אלא במי שראוי ליורשו, דמדא"ק "כי יחם לבבו", וע"כ דאינו אלא במצטער על מיתתו, ולבו דוה עליו באמת: **(ואף דדריש בספרי [שופטים, י"ט, ע"ד] מכלל שנאמר כי יחם לבבו, אין לי אלא מי שיש לו חמות הלב, האב את הבן והבן את האב מניין, ת"ל רוצח רוצח ריבה. עיי"ש. הנה התם באב את הבן וכו' ודאי דמצטער הוא על מיתתו של הנהרג, אלא דאעפי"כ מרחמי האב המרובים לא ימלאו לבו להרוג את הרוצח, וע"כ ריבה הכתוב, משא"כ כשנרצח קרוב כזה שאין לבו דוה עליו בטבעו, ושמטעם זה "אין לו תמות הלב", מהי"ת נוציא את המקרא מידי פשוטו וקרא אמר כי יחם לבבו. וז"פ

)** ואמנם לפי"ז בדין הי' שלא יהי' נעשה גוה"ד אלא מי שמטמא לו ומי שמתאבל עליו בלחוד, ואכתי מנא לי' לרמב"ם ז"ל שכל הראוי ליורשו הוי בגדר גוה"ד? שוב ראיתי דיש מקור נאמן לחידושו של הרמב"ם ממקרא מפורש [שמואל ב', י"ד.] במשל האשה התקועית לדהמע"ה "ולשפחתך שני בנים וגו' ויכו האחד