המדרש והמעשה במדבר קכג

שותפו, א"כ ממילא דאין האב מפיר אלא במה שהארוס מפיר, וכדעת ר' יחיאל בטור שם, (והא גופי' קמ"ל קרא, דלא נימא להיפך דמשום כחו דאב. יפה גם כחו של הארוס וכקושית הלח"מ, הא דהפרה בקודמין יעויי"ש), ובהא ודאי אף הרמב"ם יודה, דנהי דלדידי' אב מפיר כל נדרים, מ"מ אין זה אלא בפנוי', ולא בארוסה וכדאמרן

ובזה מיושבות כל התמיהות שתמה הכ"מ על הרמב"ם, דמה שהקשה הכ"מ מהא דירושלמי פ' בתרא דנדרים עד כדון בבעל, באב מניין, בין אב לבתו (והרמב"ם כ' דלא נזכר בשני התלמודין) זה לק"מ, דאטו מי אמר הירושלמי משום הקישא ואולי גם לירושלמי האב מפיר כל נדרים בפנוי' אלא כתדבר"י ס"ל. דקרא בארוסה מיירי, והיינו דקמ"ל דהיכי דאב תלוי בבעל, אז כי היכי דבעל אינו מפיר אלא "בין איש לאשתו", כך האב בשותפות דידי' אינו מפיר אלא במה שבין אב לבתו, וכד' ר' יחיאל שבטור ומה שהקשה על הרמב"ם שדחה להך דספרי ומוקי לה כיחידאה, והא בש"ס ל"מ חולק, כבר אמרנו דמצינו ומצינו. היינו דלרבה ואליבא דת"ק דתדבר"י דקרא דבין איש לאשתו בנשואה מיירי, דאין להפרה דידי' שום שייכות עם האב, ודאי דלא אתי הך קרא אלא לאקושי, דכמו שהבעל שמפיר לעצמו, אינו מפיר אלא בע"נ וביל"ב, כך גם האב כשמפיר לעצמו. אבל הרמב"ם כתדבר"י ס"ל, דקרא בארוסה איירי, ובהא הוא דאמר קרא דלא יפה כחו של אב מכחו של הבעל שותפו, אך בפנוי' ובמפיר לעצמו אין לנו, וא"כ שפיר השיב הרמב"ם לח' לוניל, דהך הקישא דספרי לא נזכר בשני התלמודין (דהך דירושלמי י"ל כתדבר"י, דבארוסה משתעי, ולאו משום הקישא) ושדעת יחיד היא (היינו כת"ק דתדבר"י) ודו"ק

פירות הנושרין ממאמרנו זה: מפירושא דקרא "דראשי המטות לבנ"י" הראתי פנים מסבירות לשיטתי' דר' יונה וכירושלמי פ"ב דנזיר) דעכו"ם אין לו היתר חכם. הבאתי ד' בעל הש"ק בירושלמי שם להקשות אשיטתי' דר' יונה מהך דמי איכא מידי, והוכחתי דתירוצו של בעל ש"ק אינו מספיק הקשתי ע"ד הרמב"ם פ"ב מה"נ דנדר מטעם הפקר ממשנה מפורשת [פאה, פ"ד, מ"ט] דהפקר עכו"ם פוטר מן המעשר, והא לר' יוסי דאין עכו"ם בבל יחל, א"כ לא יהני הפקר גבי עכו"ם. העלתי דבר חדש לחלק בעכו"ם בין נדר ושבועה סתם לנדר ושבועה לטובת חברו [והוא עפ"י ש"ס דב"ק וד' הסמ"ע בתו"מ סי' ר"ו, וד' המ"ל פ"ו מה"ש בשם הריב"ש]. תירצתי בזה ק' המ"ל פ"י מה"מ, וגם העלתי דעפי"ז אפשר דר' יונה ור' יוסי ל"פ כלל. שוב העלתי דאי פליגי, בפלוגתא דר"נ ורבב"ח פליגי [נדרים, כ"ב] ועפי"ד שו"ת המבי"ט [ח"א, סי' צ"ח.] דנדר שיש לו פתח א"ל היתר מה"ת. הוכחתי דלפי"ד המבי"ט יש בכל היתר נדרים קולא מצד, וחומרא מצד, ועפ"י המסתעף מזה ישתנה הדין גבי ב"נ. עפ"י הנ"ל מצאתי ישוב לקושיתי על הרמב"ם ממשנה דפאה פ"ד. הוכחתי דרב הונא [בגטין, ל"ה, ב'] לשיטתי' אזיל [בנדרים כ"א] דפותחין בחרטה. הארכתי בשיטות התוס' והראב"ד והר"ן אהא דאמימר דאכלה כלה נשאלין עליו, אי גם בזה"ז הוא כן. הוכחתי דלא כהגאון בעל שעה"מ שתפס במושלם דרב הונא בעל מיגז גייז ס"ל. תירצתי בזה קושיתו על הרא"ש. בענין האבעי' דש"ס [נזיר, כ"ב] אי בעל מיגז גייז העלתי הסבר חדש, והמסתעף מזה דלרמב"ם בעי' זו אינה אלא בבעל, ולא באב, ורשב"א שלא כ"כ, לשיטתי' אזיל. עוד העלתי דלרמב"ם אולי באמת אף בבעל כמ"ד מיעקר עקר ס"ל, ותירצתי קושיות המ"ל עליו. הוכחתי דבבעל אפי' אי מיעקר עקר, מ"מ יש חילוק בין אכלה כלה לאכלה מקצתה. העלתי דהא דספרי דמקיש אב לבעל לענין ע"נ וביל"ב בפלוגתא דתנאי תליא [בנדרים, ס"ח.] אלא דאפי' דמאן דלא מקיש, מ"מ בארוסה אין כחו של אב יפה מכחו של בעל [וכד' ר' יחיאל בטור רצ"ד] ובכל זה ישבתי כל התמיהות שתמהו הכ"מ ושאר ראשונים על שיטת הרמב"ם ז"ל: