המדרש והמעשה במדבר קכ

מדתרוייהו ע"נ בעי. משא"כ לרמב"ם, בודאי יותר מרוח לפרש דש"ס דוקא בעל נקיט, ובאב לא מבעי לן כלל, דבודאי מיעקר עקר

ואם תצדק הנחתנו זאת, יהל אור לנו על דברי הרמב"ם [פי"ג מה"נ, הי"ב.] אשר כבר רמזנו עליהם לעיל, וז"ל שם: "וכיצד מפיר, אומר מופר או בטל כו' שאין האב והבעל מתיר כמו החכם, אלא עוקר הנדר מתחילתו ומפירו" עכ"ל. מזה הוציא הכ"מ ז"ל דרמב"ם ס"ל דגם בעל מיעקר עקר, ולא מיגז גייז (היינו כי"מ שבתוס' נזיר כ"ב ד"ה מ"ז, יעויי"ש.) ונתקשה הרבה בלשונו, והג' בעל מ"ל ז"ל הוסיף מאד להפליא, דהא בסוף הפרק שלפני זה כתב הרמב"ם להדיא וז"ל, נדרה ועברה על נדרה קודם שיפר לה אבי' או בעלה ה"ז חייבת על דבר שעברה בו, אם מלקות כו', הרי להדיא דס"ל לרמב"ם דמיגז גייז. והוא באמת תמוה מאד

ולחומר הענין נ"ל, דבאמת תרי למפרע יש לענין התרת והפרת נדרים, א' למפרע שאין עמו להבא כלל, ושנית שיש בו למפרע וגם להבא, למשל, הנודר מן הככר ואכלו כלו, ושואל אח"כ על נדרו, וכאמימר, ה"ז שאלה למפרע שאין עמו להבא, דהא על להבא אין לו מה שיתיר, וכל עצם ההתרה אינה רק אלמפרע, למיפטר ממלקות וקרבן. אבל הנודר מן הככר ואכל כזית ממנו ושואל על נזירותו, הרי יש בהתרה זו משום למפרע וגם משום להבא, דע"י התרתו הוא נפטר מענשו ע"מ, שכבר אכל, וגם הותר לשוב ולאכול עוד מאותו המין. וכמו כן בכל נדר ונזירות שהוא להמשך זמן, ועבר על נדרו או נזירותו באמצע זמנו, הרי יש בהתרתו משום למפרע וגם משום להבא, כמובן

ונ"מ רבתי יש בהסבר זה לענין הפרת הבעל, דנלענ"ד דלענין למפרע שאין עמו להבא אין שום סברא כלל שיוכל הבעל להפר, בין למ"ד מיעקר עקר ובין למ"ד מיגז גייז, דאפילו אי מיעקר עקר, מ"מ הא אינו מפיר אלא במה שיש בו ענוי נפש, ומה שכבר עבר הא עכ"פ תו אין בו משום ע"נ, וממילא שאינו בכלל הפרה. ומה דמבעי לי' לש"ס אי גייז אי עקר היינו רק לענין נדר שיש לו המשך זמן, והפיר לה באמצע הזמן דהוי למפרע שיש עמו גם להבא, כגון שנדרה בנזיר ושתתה יין, והיא באמצע נזירותה, דבזה עכ"פ יש לו מה להפר, דהא לענין מכאן ולהבא יש בו משום ענוי נפש, ובזה למ"ד מיעקר עקר נפטרה גם מעונש ע"מ שכבר עברה, ולמ"ד מיגז גייז, נהי שמותרת לשתות מכאן ולהבא, מ"מ אלשעבר היא לוקה

עפי"ז י"ל דרמב"ם ז"ל באמת מיעקר עקר ס"ל, אף לגבי בעל (וכמו שנטה הכ"מ ז"ל בדעתו דס"ל כי"מ שבתוס' נזיר שם) וזהו מ"ש וכן האומר לאשתו כו' מותר ליך ל"א כלום, שאין האב והבעל מתיר כמו החכם, אלא עוקר הנדר מתחילתו ומפירו כלומר "אע"ג שגם הוא עוקר הנדר מתחילתו, מ"מ אינו עוקרו אלא בלשון המיוחד לו,) "ומפירו" (עכ"מ שם) ואעפי"כ לק"מ מה שהקשה המ"ל מדבריו דלעיל, פי"ב הי"ט, נדרה ועברה על נדרה קודם שיפר לה אבי' או בעלה ה"ז חייבת ע"ד שעברה בו כו'. דהתם ע"כ לאו בעברה על מקצת נדרה, אך בעברה על כלו מיירי, דאי בעברה רק על מקצתו, כך הי' צ"ל, ה"ז חייבת ע"ד שעברה בו ומותרת מכאן להבא, ומדשתיק הרמב"ם לענין דלהבא, ש"מ דאיירי בנדר שאין בהפרתו משום דלהבא כלל. ובעברה על כלו כבר אמרנו, דאפי' למ"ד מיעקר עקר מילקא לקיא, דהא כד אתחזי הך נדר להפרה כבר אין בו ענוי נפש, ולא זהו הנדר שזוכה הבעל בהפרתו

ואה"נ דבנדר או נזירות שיש בהפרתו משום למפרע וגם משום להבא, כגון באכלה מקצת ושיירה מקצת מאותו המין שאסרה ע"ע, או בנדרה בנזירות, והיא באמצע זמנה, דאז מדחזי עכ"פ להפרת הבעל משום ענוי נפש דלהבא, אפשר דלרמב"ם אף בבעל מיעקר עקר, ואף אלשעבר לא מחייבה. וא"כ סר גודל התימא אשר תמה עליו בעל המ"ל ז"ל. (ואף דשמעינן לי' לרמב"ם באשה שנדרה ושמעה חברתה והתפיסה דאיהי מותרת,