המדרש והמעשה במדבר יב

אי עבד חייב בסוכה. וא"כ מה הוכיח ר' גמליאל לשיטתי'

? אך באמת זה לק"מ, דעד כאן לא אמר התם בירושלמי אלא לר' יהודה, דאיהו חייב גם בת"ת, משא"כ טבי, שעבד הי', ועבדים פטורים מן הת"ת, דגמר לה לה מאשה, א"כ עכ"פ אצל עבד בודאי שלא תדחה מצות סוכה מפני ת"ת, אלמלי הי' חייב בסוכה אפילו אי תלמוד גדול ואמנם ידוע דבמצות דידהו אף אשה ועבד חייבים בת"ת [ומשו"ה מברכים בה"ת, כבשו"ע או"ח סי' מ"ז], אלא דאעפי"כ אכתי ניחא מה דאמר ר"ג, דהא חיובא דנשי בלמוד דמצות דידהו, בודאי אינו אלא על מנת לעשות, (דמדחייבות רק במצות דידהו ע"כ שאין עצם הלימוד לשם לימוד חובה אצלן כלל, אלא מה שנוגע להן למעשה) וא"כ לנשים ועבדים אף ר"ג יודה שמעשה גדול מתלמוד, דמי נתלה במי, ושפיר הכריח ר"ג מעובדא דטבי דעבדים פטורין מן הסוכה: **(וכבר הארכתי בענין זה במק"א עמ"ש הצל"ח ברכות [פ"ק, י"א דלמאי דקיי"ל דגם נשים חייבות בבה"ת, א"כ יהי' בזה חומר בנשים מבאנשים, דלאנשים סגי בברכה אחת לכל היום, להיותה מצוה נמשכת כל היום, משא"כ בנשים דעכ"פ בעשה דוהגית בהם ליתנייהו, והוי היה"ד לדידהו, עיי"ש בצל"ח שתמה ע"מ שלא הזכירו הפוסקים חידוש זה. ולענ"ד ד' הצל"ח צ"ע, דודאי אילו היתה מצות ת"ת רק ע"מ לעשות, אז לא הוי אלא הכשר מצוה, ולא הוי שייך בה ברכה כלל, כשם שאין מברכים על עשיית הציצית והסוכה ודומיהן, רק על הלבישה או הישיבה, אלא דבאמת ת"ת שאני דהלימוד עצמו מצוה, וכ"ז בגברי, אך בנשי דעצם חיוב הלמוד לית בהו, דאיתקש לתפלין, ואך הלמוד במצות דידהו אינו אצלן אלא הכשר מצוה לשם ידיעה בלבד, אלא דאעפי"כ מברכות בה"ת, דלא גרע משאר מ"ע שהז"ג שמברכות עליהן, כשמכניסות עצמן לחיובא, א"כ עכ"פ כל עיקר ברכת התורה דנשי אינו אלא מלתא דחיובא דגברי, וממילא דל"ש לחיובינהו עכ"פ יותר מגברי, היינו פ"א בכל יום:)** **(ובענין זה ראיתי הערה נחמדה בגליון הש"ס של כ' אאמו"ר הגאון זצ"ל ע"ד הש"ס [סוטה, כ"א] ויש זכות תולה ג' שנים, זכות דמאי אילימא זכות דתורה, ומי מיפקדה, אלא זכות דמצוה, מי מיגנא כולי האי, ולכ"ק מאי מקשה בפשיטות אזכות דתורה, מי מיפקדא, והא בלימוד דמצות דידהו עכ"פ מיפקדא, אך באמת הכי פירושו, דמכיון שאף בלימוד דמצות דידהו לא מיפקדי אלא על מנת לעשות, א"כ הדר לא הוי לי' אלא זכות דמצוה ולא זכות דתורה, והיינו מאי דקאמר הש"ס אי זכות דתורה מי מיפקדא, אלא זכות דמצוה כלומר אפילו תימא לתלות בזכות תורה דמצות דידהו מ"מ הא זכות דתורה דידהו גופי' אינו אלא שזכות דמצוה "ומי מיגני כולי האי'. עכ"ד אבא זצ"ל בגליונו

)** ובזה הבנתי ד' הירושלמי [הובא בתוס' חגיגה ובסוטה, כ"א] אהא דדריש ראב"ע, אם אנשים באים ללמוד, נשים באות לשמוע כו', ומסיים בירושלמי שם דבן עזאי (דאמר חייב אדם ללמד את בתו תורה) דלא כראב"ע. ולכאורה קשה טובי, דאדרבא ראב"ע ובן עזאי אמרו דבר אחד, דהא בן עזאי מסיים בה "כדי שתדע שהזכות תולה", הרי שלבן עזאי אין על הנשים חיוב הלמוד בעצם רק "כדי שתדע", והלא גם ר' אליעזר ב"ע אמר כן, אנשים באים ללמוד, (היינו לאנשים יש תכלית בעצם הלימוד) ונשי באות לשמוע, (שאעפ"י שאין להן הלימוד מ"ע בפני עצמה, מ"מ עכ"פ ישנן "בשמיעה", כלומר בלימוד ע"מ לעשות מצות דידהו). וא"כ מה זה שאמר בירושלמי דבן עזאי דלא כראב"ע

אך לדברינו ניחא מאד, דהא ראב"ע איהו הוא בר פלוגתא דר' גמליאל בברכות כ"ז, ובנשיאותו "אתרבו ספסלי" מדאמר "כלם יכנסו", ולפי באורנו ר"ג וראב"ע בהא פליגי דלר"ג "תלמוד גדול", ואפילו הלומד ע"מ לעשות, אין זה לשמה ממש, ולראב"ע מעשה גדול, דכל עיקר מ"ע דת"ת אינה אלא מפני שמביאה לידי מעשה, ולפי"ז ע"כ אי אפשר לפרש ד' ראב"ע כדאמרן, וע"כ דמה שאמר ראב"ע אנשים באים ללמוד, היינו ג"כ ע"מ לעשות, ומדחילק גם בזה בין גברי לנשי, ש"מ דמה שאמר "נשים באות לשמוע"