המדרש והמעשה במדבר קיט

בה מתניתן, ותאכל אף רק מקצת מהן (ובאותו הסגנון שהקשה הר"ן ז"ל), דהא עכ"פ לאותו המקצת תו לא תהני לה הפרת בעל. עכ"ד בעל שעה"מ, ולא תי' כלום

ואולם לענ"ד ד' הרא"ש מדוקדקים מאד, דנחזי אנן עפ"י הנחת שעה"מ, דכל קושייתם של הרא"ש והר"ן סובבת רק ע"ד ר' הונא ואהפרת הבעל, ומשום דמיגז גייז תמוה לכא' מאי קשיא להו על ר"ה, הא דבר זה, אי בעל מיגז גייז אי מיעקר עקר, בעי' היא בש"ס נזיר כ"ב, ולדברי הי"מ בתוס' שם ד"ה מ"ז, בעי' זו לא איפשטא כלל, ולד' התוס' שם ד"ה ת"ש משמע דתליא בפלוגתא דתנאי, ר"א הקפר ורבנן, א"כ מאי קשיא להו לרא"ש ולר"ן אדרב הונא, דילמא ר"ה מיעקר עקר ס"ל, וא"כ אף בבעל איכא תקנה בהפרה, אף לאחר אכילה, דהא השתא לרא"ש ולר"ן ואליבא דאמימר קיימינן, דכל היכא דמיעקר עקר אז אף בזה"ז ובאכלו כלו ג"כ נשאלין עליו, ותו אין עצה כשניסת, אף כשתדור מן הככר ותאכלנו כלו

שוב ראיתי דבאותו הסגנון שהקשו רא"ש ור"ן שפיר הקשו, אפילו אי נימא דבעל מיעקר עקר, וצריך אני להקדים לזה שתי הקדמות. ראשית יש לדקדק אהך סוגיא דנזיר שם, מ"ט אבעי' לי' לש"ס בבעל דוקא אי מיגז גייז, והא עפ"י סברא חצונה ודאי נראה דה"ה באב, וכן כ' באמת הרשב"א בחדושיו לנדרים ס"ח, דאין חילוק לענין זה בין אב לבעל, וא"כ טעמא בעי למה באמת נקט הש"ס לאבעי' דידי' דוקא בבעל

? עוד יש לי לשאול, מאי סברי' דבעל האבעי', מהיכי תיתי סליק אדעתי' לחלק בזה ולומר. דשאני בעל מחכם, ונהי דחכם עוקר, בעל גייז, ואין לומר דמלישנא דהפרה דייק, ז"א דאף שאמרו בעל שאמר בל' חכם וחכם בלשון בעל אינו כלום, מ"מ הא מדברי הרמב"ם [פי"ג מה"נ ה"ב] משמע לכאורה להיפך, דהוראת לשון הפרה מורה עקירת הדבר מעיקרו, עוד יותר מלשון התרה דבעל, עיי"ש ובכ"מ, ואיך שנדחוק בל' הרמב"ם, עכ"פ תו אין לומר דלישנא דהפרה גרם לו לש"ס למבעי אי בעל מיגז גייז

בהסבר ענין זה נלענ"ד לומר דבר נכון בעז"ה

דהנה ברור הוא שעיקר הנ"מ לדינא בכל היתר נדר, אי נעקר למפרע, או רק מכאן ולהבא, הוא באם עבר הנודר בינתים, או באם בא אחר ותלה נדר בנדרו. גם זה ברור, שאפילו אם יהי' עצם הנדר בענוי נפש, מ"מ לענין הזמן שכבר עבר ושאינו נוגע אלא לענין נדרו של אחר, או לענין עונש ע"מ שכבר עברה) זה עכ"פ כבר לאו נדר ענוי נפש מקרי. ומדחזינן שהתורה צמצמה כחו של בעל להפר אך ורק בנדרי ענוי נפש וביל"ב. הלא היא עצמה הנותנת שאין כחו יפה אלא להתיר מכאן ולהבא, דאילו אלמפרע הא אין בו לא משום ענוי נפש ולא משום ביל"ב. זוהי לענ"ד סברת בעל האבעי' לחדש דאולי בעל אינו אלא מיגז גייז

עפ"י הנחה זו מה נעים הי' לישב מה שדקדקנו לעיל, מ"ט נקיט בעל האבעי' לבעי' דידי' לענין בעל דוקא, ולא לענין אב, וכל הפשיטות דפשיט הש"ס שם מברייתות שונות כלהו בבעל איירי (ומ"ש לעיל בשם הרשב"א ז"ל דמבעי' בבעל וה"ה באב, זה דחוק.) אבל לדידי ניחא שפיר, דהא ידועה שיטת הרמב"ם דאב מפיר כל נדרים, ואף שחלקו עליו הראשונים, מ"מ עכ"פ לרמב"ם מדויק מאד מה דנקט הש"ס לאבעי' דמיגז גייז דוקא בבעל, דמידי הוא טעמא ולפי הנחתנו) אלא משום דלמפרע. ל"ש בי' לא משום ע"נ ולא משום ביל"ב, ואי אב כל נדרים מפיר, א"כ מהי"ת נימא דלא מיעקר עקר כמו חכם, (דאי מלישנא דהפרה לחוד. הא כבר אמרנו שמדברי הרמב"ם משמע דל' זה מורה דוקא אעקירת הדבר מעיקרו)

ואמנם הרשב"א שכתב דאבעי' לי' לענין בעל וה"ה נמי לענין אב, איהו לשיטתי' אזיל, דס"ל דגם האב אינו מפיר אלא בנדרי ע"נ, ופליג על הרמב"ם גם בהך, ולדידי' ע"כ צריך לדחוק דשייר אב, והיינו הך, דהא מצד הסברא אין שום חילוק ביניהם,