המדרש והמעשה במדבר קיז

להקל, דאף בחרטה לחוד מתירין, ועפי"ז יתכן לומר כמבי"ט הנ"ל, דבחרטה בלא פתח צריך היתר מה"ת, והיכי דאיכא פתח אינו אלא דרבנן, משא"כ לרבב"ח, דכל עיקר היתר נדרים אינו אלא בפתח, עכצ"ל דכך היא גזה"כ, דאע"ג שהפתח משוי לי' טעות, מ"מ כך גזרה תורה, שכל זמן דלא הוי דומי' דארבעה נדרים, שטעותן מוכחת, אז רק אחרים מוחלין לו, ואינו מוחל לעצמי, ובודאי דאליבא דרבב"ח אף המבי"ט יודה דהיתר נדרים בפתח הי מה"ת, דאל"ה א"כ היתר נדרים דכתיב באורייתא אמאי שדית לי', הא בחרטה לחוד לרבב"ח אין שם היתר נדרים כלל. ולא אמר המבי"ט אלא לדידן, וכדר' נחמן, דאף בחרטה לחוד פותחין

לפי"ז יהי' לדידן דפותחין בחרטה בכל היתר נדרים קולא מצד, וחומרא מצד, היינו במקום פתח הוי לי' חומרא (דהא בדין הי' שלא יחול כלל ומה"ת באמת אינו חל מדהו"ל נדר טעות) ובמקום חרטה לחוד הו"ל קולא, דאלמלא שחדשה תורה בדין הי' שאפי' אחרים לא יהי' מוחלין לו

עפ"י הנחה זו י"ל דר' יונה ור' יוסי בפלוגתא דר' נחמן ורבב"ח פליגי, היינו דכו"ע ש"ל דאין עכו"ם בבל יחל, וממילא דלרבב"ח, דאין פותחין בחרטה, עכו"ם אין צריך היתר חכם, דממנ"פ אי בחרטה לחוד, הא אף לישראל אין היתר, ואי בפתח הא הוי לי' נדר טעות, אלא דאעפי"כ בישראל גזה"כ היא, דרק אחרים מוחלין לו, משא"כ בב"נ דאינו בבל יחל ודלא מתחייב אלא בנודר לחברו, ומצד קנין (ולתא דממונא וכדאמרן) והא קנין בטעות אינו כלום, זוהי סברת ר' יוסי, דכרבב"ח ס"ל דאין פותחין בחרטה, וממילא דעכו"ם א"צ היתר חכם, אך ר' יונה כר' נחמן ס"ל, דפותחין גם בחרטה לחוד, ואעפ"י שאין בה משום טעות, והא תינח בישראל, דגילתה תורה דאחרים מוחלין לו, משא"כ בעכו"ם, ובמקום שהנדר חל, כגון בנודר לחברו וכדאמרן, מהי"ת שיועיל היתר, והא בראשי המטות לבני ישראל כתיב", וזהמ"ש ר' יונה דעכו"ם אין לו היתר חכם, ואי בפתח, הא (למבי"ט ואליבא דר' נחמן) אף בישראל אינו אלא מדרבנן, ובעכו"ם ודאי דלאו משום היתר חכם אלא משום חיוב בטעות אתינן עלי', וכדאמרן: **(וע' בירושלמי פ"ג דמו"ק ה"א, אהא דוכן מי שנשאל לחכם והותר, דאמר שם בירושלמי, אי נמי שלא מצא פתח לנדרו, משמע דס"ל לסתמא דירושלמי דאין פותחין בחרטה, (וכ"כ הרא"ש במו"ק שם, וע' תוי"ט, שם) ולפי דברינו הוא כד' ר' יוסי כאן

)** ובדברינו דלעיל יתורץ גם מה שהקשינו לעיל אשיטת הרמב"ם (דהפקר מטעם נדר) ממשנה מפורשת פ"ד דפאה דמהני הפקר בעכו"ם, אעפ"י דאינו בבל יחל, דבאמת כל הפקר סילוק רשות הוא ואית בי' צד ממון, אלא דבישראל אי לאו משום לתא דנדר הוי בעי עכ"פ קנין, ומדסו"ס מהני בישראל אף בלא קנין, תו אמרינן מי איכא מידי דישראל ליחייב ועכו"ם ליפטר, וכדאמרן לעיל. ודו"ק

נחזור לדברינו הראשונים דר' יונה דירושלמי כר' נחמן ס"ל, דפותחין בחרטה, וכפיר"ת בעירובין, דלקולא קאמר, היינו דאף בחרטה לחוד פותחין. ואולי י"ל דר' יונה דירושלמי היינו ר' הונא דבבלי, דס"ל [נדרים, כ"א] פותחין בחרטה. וגדולה מזו מוכח מדרב הונא דיש נדרים שאפילו חרטה דמעיקרא לא בעינן בהו, וסגי בחרטה דהשתא, והוא ממ"ש ר' הונא [גטין, ל"ה, ב'.] גבי אלמנה דנודרת ליתומים, אר"ה ל"ש אלא בשלא ניסת, אבל ניסת כו' דמיפר לה בעל כו' וניחוש דילמא אזלה גבי' חכם ושרי לה, קא סבר צריך לפרט את הנדר ע"כ. והקשה ע"ז הרשב"א איך תתחרט מעיקרא (כלומר הא בהכרח נדרה כדי לגבות כתובתה) ותירץ דבכהא"ג שנדרה מדבר לא משום שבחלה בו בעצמותו, אלא משום שנתלה לה בדבר אחר, אין הבטוי חל כ"כ, ואף בחרטה דהשתא סגי. יעויי"ש ברשב"א: