המדרש והמעשה במדבר קטז

אתן, או משום אסמכתא, ועכ"פ הנדר או השבועה עושים או מקיימין את החיוב [וכדאיתא בשו"ע חו"מ סי' ר"ז סי"ט ובסמ"ע שם, דשבועה היא במקום קנין בביד"ח, יעויי"ש.] אז אפילו בעכו"ם, נהי דמשום איסורא לית בי', דהא אינו בבל יחל, מ"מ מהני מצד קנין או חיוב, דעכ"פ אומרין לו כך דיננו ועכו"ם מצוה על הדינין, (וגם משום חה"ש, דחש לי' ר"ע, בכהא"ג ליכא. דהא באמת גם ישראל הנודר או נשבע לעכו"ם לטובתו ג"כ יתחייב, ומשום בל יחל.) וע'. במ"ל פדו מה' שבועות ה"ז בשם הריב"ש. אם יש כח להתיר שבועה נמי שנתחייב לחברו ממון או שדוכין שלא בפניו, אפילו בדיעבד, ומשום קנין, יעויי"ש היטב.)

ולפי"ז מתורצת סוגית הירוש' פ"ב דנזיר שפיר, דאה"נ דמאי דקאמר הירוש' שם מעיקרא בפשיטות דעכו"ם אינו בבל יחל, זהו אליבא דכו"ע, בין לר' יונה ובין לר' יוסי, וגם אין צורך למה שחילק הגאון בעל מ"ל בין נדרים לשבועות, ור' יונה ור' יוסי אפשר דלא פליגי כלל, דר' יונה דאמר עכו"ם אאין לו היתר חכם", היינו בעכו"ם הנודר או נשבע לתועלת אחרים, דנהי דבל יחל לית בי', מ"מ כיון דבישראל הנדר או השבועה עושים קנין או שעבוד, הרי הוא קנין אף לגבי נכרי, דלא מסתביר דישראל בכהא"ג לחייב ועכו"ם ליפטר, והוא מצוה על הדינין, ור' יוסי דאמר "אין צריך היתר חכם", היינו באיסור שאסר על נפשו, יהי' נדר או שבועה, דכיון דאין בו לתא דממונא, ובבל יחל אינו, א"כ אינו כלום

ובזה תתישב לנו עוד תמיהה אחרת בר' הירוש' דלעיל, במ"ש ר' יונה כר' אחי כו' הוא לבן הוא כושן רשעתים שחילל את השבועה, והוא חמוה, דאטו לר' יונה מי ניחא, והא אפילו לישראל לא נתחדש איסור נדרים ושבועות אלא משניתנה תורה, וקודם מ"ת אף ישראל לא הי' בבל יחל, אך לדברינו ניחא, דמשהיתה זאת שבועה לתועלת חברו שנשבע ללבן הי' זה בכלל דינין שנצטוו עלי' ב"נ, והן אמת הוא, דלפי דברינו אף ר' יוסי לא פליג בזה, אלא משום דר' יונה הוא דאיירי בשבועות ונדרים לתועלת חברו, ור' יוסי לא איירי בזה, משו"ה אמר ר' יונה כר' אחי, כלומר דטעמא דר' אחי משום דר' יונה הוא, וק"ל

ועפי"ז ניחא גם מה שהקשה בעל מ"ל ז"ל על השבועות שהשביעו לאבימלך, וכן מה שיש להקשות כהא"ג גם מהא דנדרים [ס"ה, א'.] שא"ל הקב"ה למשה, במדין לך והתר לך את נדרך, דהא ג"כ עדיין קודם מ"ח הוי (ונהי דקיים משרע"ה גם עד שלא ניתנה, מ"מ תו לא הוי הכרח להתיר בפניו דוקא, דמידי הוא טעמא אלא משום בושה, או משום חשדא, כמבואר בר"ן שם, והא טעמא דבושה (היינו שיבוש ולא יבקש היתר) התם ודאי לא הוי, דהא רצה הקב"ה בהתירו, ומשום חשדא ג"כ לא הוי בעיני יתרו עכ"פ אם אכתי לא הוזהרו כלל על בל יחל לא בב"נ ולא בישראל וא"כ עכ"פ דיהי' שיתיר לעצמו שלא בפניו)

אך לדברינו ניחא הכל, דמדכל הנך בשבועות לתועלת חברו הוי, א"כ לגבי ב"נ הויין לה חלות לשבועות או מלתא דממונא, ומצד מצות דינין, וכדאמרן

שוב ראיתי, דאפילו אי נימא כפשטות לישנא דירושלמי, דר' יונה ור' יוסי פליג ולא דמר אמר חדא ומר אמר חדא, כמו שסבור הייתי לומר לעיל) מ"מ אכתי י"ל, עפ"י היסוד שהנחנו לעיל, דתרוייהו מודו עכ"פ דעכו"ם אינו בבל יחל, וכדמשמע להדי' מסתימת הסוגיא בבבלי וירושלמי שם דאין חולק בזה, דישראל בבל יחל, ואין עכו"ם בבל יחל, ור"י ור' יוסי במילתא אחריתא פליגי

דהנה ידוע מ"ש המבי"ט ז"ל ח"א סי' צ"ח דאין נדר צריך היתר חכם מה"ת אלא כשניתר ע"י חרטה בלחוד, משא"כ כשניתר ע"י פתח, דמשוי' לי' נדר טעות, ובכהא"ג באמת א"צ התרת חכם כלל מה"ת, אלא מדרבנן. ובודאי שד' המבי"ע הללו אינם אלא לדידן, ואליבא דהילכתא. דפותחין בחרטה, וכדפסק ר' נחמן [נדרים, כ"ב.] וכפירוש ר"ת שם ובערובין ס"ד ע"ב, דהיינו