המדרש והמעשה במדבר קטו

איתי' ומוזהר, ומשום לתא דברכת השם, יעויי"ש במ"ל שחילוקו נראה גם בעיני עצמו כדוחק. גם הקשה שם המ"ל ע"ד עצמו מהא דאמר התם בירושלמי ר' יונה כר' אחי, דאמר הוא לבן הוא כושן רשעתים, שחילל את השבועה, ואי כחלוקו של בעל מ"ל, דבשבועה גם ר' יוסי מודה דעכו"ם מוזהר עלי', א"כ הא אתיא דר' אחי כר' יוסי נמי

ואמנם ד' הירושלמי מוקשים גם מצד עצמם, חדא דמתחילת ד' הירוש', דאמר מה מועטת (כלומר מהא דאמרת ישראל נוזרין ואין עכו"ם נוזרין) ישראל בבל יחל, ואין עכו"ם בבל יחל, הרי משמע דזוהי סתימת ד' הירוש', בלי שום חולק, דעכו"ם אינו בבל יחל (וכ"מ גם סתימת ל' הספרי זוטא דמייתי במראה הפנים שם), הדר אמר אר"י, ישראל יש להן היתר חכם, עכו"ם אין להם היתר חכם, ואי אינו בבל יחל, היתר חכם למה

? עוד הקשה שם בס' שירי קרבן אדעתי' דר' יונה, מי איכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור. ותירץ שם עפי"ד התוס' סנהדרין נ"ט, דבמילתא דבישראל איכא מצוה ל"ש בה מי איכא מידי. והא אמר ר' נתן כל הנודר וכו' והמקיימו כאלו הקריב עליו קרבן, א"כ לישראל איכא מצוה למיתשל, ותו ל"ש מי איכא מידי, עכת"ד שם. ולענ"ד במח"כ תירוצו מופרך מצד הסברא, דלפי דברי הש"ק יחויב שבעכו"ם יהי' חמור נדר משבועה, דהא קיי"ל דשבועות אין נשאלין עליהן אלא מדוחק [ע' כתובות, ס"פ המדיר וברא"ש פ"ג דנדרים], ועכ"פ מצוה בשאלה ודאי ליתא. ויסתעף מזה דלענין שבועה יש היתר לעכו"ם בשאלה (משום מי איכא מידי) ולענין נדרים אין לו היתר, כלפי לייא, ועוד דמה יענה בעל הש"ק להא דאמר התם בירוש' ר' יונא כר' אחי (דאמ' כושן רשעתים שחילל את השבועה) הרי להדיא דלר' יונה אף לשבועות אין היתר לעכו"ם בשאלה, ותקשי מי איכא מידי, והא מצוה בשאלה בשבועה ליתא, וכדאמרן

לתרץ כל זה נלענ"ד למימר מילתא חדתא דהנה ידוע מ"ש הרמב"ם [ה"ב מה' נדרים] להסביר ענין הפקר, שהוא מטעם נדר, ובקצוה"ח סי' ע"ר הקשה עליו, ולבר מדבריו הוי קשיא לי מכבר על שיטת הרמב"ם ממשנה מפורשת, דהנה עפ"י דעתי' דר' יוסי דירושלמי, וכן עפי"ד הספרי זוטא, דעכו"ם אינו בבל יחל, בדין הי' שלא יועיל הפקר גבי עכו"ם, והא אנן לא תנן הכי, [פאה, פ"ד, מ' ט'.] הלקט ושו"פ של עכו"ם חייב במעשרות, אא"כ הפקיר. ע"כ. הרי דעכ"פ מהני הפקר בעכו"ם, אעפ"י שאינו בבל יחל, וע"כ דהפקר אינו מטעם נדר ודלא כמ"ש הרמב"ם

ולולא דמסתפינא הוי אמינא, דכי היכי דבמילי דאיסורא כללו לנו חז"ל דליכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור (לפי שלא באה התורה לגרוע מז' מצות דב"נ, אך להוסיף עליהן ולקדש את ישראל אף במותר לבני נח) כך להיפך במילי דממונא, לענין חיוב או שעבוד ממון, ליכא מידי דישראל בכהא"ג מתחייב, ועכו"ם ליפטר, וטעמא דידי, דהא בלא"ה ס"ל לר' ישמעאל [ב"ק, קי"ג] בעכו"ם וישראל שבאו לדין, אם אתה יכול לזכותו בד"י וכו', ואם לאו אמור לו כך דינכם, וא' מגדולי האחרונים כתב דאפילו הראשונים החולקים על הראב"ד, דס"ל דאין דין אסמכתא בעכו"ם מ"מ לא פליגי אלא בישראל שהשכין ביד עכו"ם, דאז א"א להחליט המשכון ביד עכו"ם, משום דבדיננו הוי אסמכתא, משא"כ בעכו"ם שהשכין ביד ישראל, [ע' בזה בס' ביאור הלכה להגאון בעל מ"ב, או"ת, סי' תמ"א]. ואפילו ר"ע דפליג אר' ישמעאל, לא פליג אלא משום חה"ש, היינו שלא לאחוז החומרא בשני ראשין, משא"כ בכל חיוב או שעבוד ממוני העומד וקיים בין ישראל לישראל, אף שלא מלתא דממונא, אלא מלתא דאיסורא, מ"מ סברא היא שלא יהא עכו"ם קל ממנו, אע"ג דמצד איסור שבו אין העכו"ם בכלל

ולפי"ז בכל נדר ושבועה לתועלת חברו, דבאמת יש בו תמיד גם לתא דממונא, חיוב או שעבוד, או סילוק השעבוד וכדומה, אלא דאי לאו השבועה או הנדר הוי לי' שלא יחול, משום דמחוסר קנין, או משום קנין