המדרש והמעשה במדבר קיד

יאכלוהו לבתר העומר, והר הוא בכלל כל טוב. ולפי הנחה זו תו לק"מ על הרמב"ם מהא דצותה תורה להגעיל כלי מדין, דלדידן דס"ל לא אסרה תורה אלא קדרה ב"י, א"כ לכשימתינו עד למחר הרי הם בכלל כל טוב

פירות הנושרין ממאמרנו זה: באור נכון (בענין מורה הלכה) עמ"ד רבא התם "וראוי להכישו נחש", ועמ"ש [בערובין, נ"ג] תלמיד א' הי' לר"א שנתחייב שרפה למקום. בירור הטעמים, מ"מ אין מורין הלכה בפני רבו, ושבכל אחד מהטעמים יש בו צד קולא וצד חומרא ישוב ד' התוס' [ערובין, ס"ב, א'.] בענין הוראה דאיסורא הערה חדשה דהוראת נדב ואבוהו הוראה דאיסורא הוי. באור נחמד ע"ד הספרא, "מניין שכשם שעבירת שניהם שוה כך מיתת שניהם שוה". חלוק נכון מאד בין הוראתם של נו"א להוראתו של אלעזר. באור נחמד עמ"ש כל המורה הלכה בפ"ר מורידין אותו מגדולתו הוכחה דהוראת אלעזר היתה עכ"פ מקצתה בהיתר. בירור שיטת הרמב"ם לענין היתר שלל דידהו במלחמת מדין. ישוב נחמד ע"מ שלא הוזכר כלל בפ' ג"מ מדין כלי חרס. ישוב ק' הצל"ח ע"מ שלא אכלו מעבור הארץ מטעם שלל דידהו וידוש דין דל"ש היתר שלל דידהו בדבר שיש היתר לאיסורו: פרשת מטות (ב) (בדין בל יחל אצל ב"ג ובדיני הפרה דאב ודבעל.) וידבר משה אל ראשי המטות לבני ישראל

רש"י ז"ל, וכן הר"א מזרחי, האריכו בבאור מקרא זה, ותמצית דבריהם, כי בא הלוי גם לראשי המטות, גם לכל בנ"י, ועדיין צריך טעם בדבר, מה נשתנה סגנון הלשון במקרא זה, ומי לא הוי סגי, אלו באה האזהרה לראשי המטות לחוד או לבנ"י לחוד

ואמנם איתא בש"ס [נזיר, ס"ב] איש איש מב"י כו' לרבות עכו"ם שנודרין ונודבין כישראל. וידוע מ"ש התוס' שם דעכ"פ אינו מוזהר על בעל יחל. וברמב"ם [פ"י מה מלכים] מייתי הגאון בעל מ"ל לדברי הירושלמי, שנחלקו בזה ר' יונה ור' יוסי, דלר' יונה ישראל יש להם היתר חכם, עכו"ם אין להם היתר חכם, ולר' יוסי ישראל צריך היתר חכם עכו"ם אין צריך היתר חכם. יעויי"ש. והנה אליבא דר' יונה בירושלמי יתפרש המקרא כמין חומר, דבאמת למדנו כאן שני דברים, חדא דיש ביד אדם לאסור ע"ע בדבר המותר לו, וזוהי אזהרה לכל "בני ישראל", ועוד דאפילו לאחר שאסרו, מ"מ אחרים מוחלים לו, וזה נלמד מראשי המטות וע' רש"י כאן), והנה אילו הוי כתיב לבני ישראל' לחוד (כבכל דוכתי) ודאי הוי ממעטינן עכו"ם מני', שאינם באיסור נדרים כלל, ע"כ בא הכתוב ולימד דבאמת הוא להיפך, בישנו בכלל האיסור, אלא דבכלל ההיתר אינו, וזהמ"ש "דבר אל ראשי המטות לבנ"י", היינו ההיתר ("דראשי המטות" שממנו למדנו דיחיד מומחה מתיר) הוא "לבני ישראל דוקא, משא"כ בעכו"ם, דאין לו היתר ע"י ראשי המטות. והיינו כר' יונה, דעכו"ם אין לו היתר חכם

והנה המ"ל שם הקשה על ר' יוסי (דאמר א"צ היתר חכם מהא שהשביעו אברהם ויצחק את אבימלך, וכדומה לזה, והא לר' יוסי אין שום תועלת בשבועה זו ונדחק המ"ל לחלק בין נדרים לשבועות, היינו דאף למ"ד דאנדרים עכו"ם אינו מוזהר, מ"מ בשבועות