המדרש והמעשה במדבר קיג

מזה ראי' ברורה לרמב"ם דבכל מלחמות מצוה הוי מותר קדלי דחזירי, אלא דלא אשתרי רק כשירעבו ואין להם מה לאכול, כלומר היכי דלא שכיח התירא ודו"ק

הדרן לדברינו הראשונים דעיקר פ' געולי מדין לא להתירא אתי' אלא לאיסורא (דאיל"ה הוי אמרינן דטעמו ולא ממשו שרי) ומדהוי הוראה לחומרא משו"ה הקיל הקב"ה בענשו של אלעזר דלא ליהוי כמורה הלכה ממש. ומעתה ניחא שפיר ק' הצל"ח ההובאת בראש מאמרנו זה (שהקשה נימא קרא דמשרת לאסור טכ"ע, ופ' געולי מדין אינו מיותר, מדאצטריך לגופה לענין הכשר כלים) דאי ס"ד דאיסורא דטכ"ע ממשרת ידעינן לי', ולא אתי קרא דג"מ אלא להתירא בלבד, א"כ איך הורה אותה אלעזר במקום משה רבו, והא בכהא"ג הוי מורה הלכה ממש: **(ומה שאחז"ל שנתעלמה הלכה זו ממשה עכצ"ל דקים להו לחז"ל שטעם זה לחוד לא הי' מספיק, או דמדרשות חלוקים הם. ודו"ק

)** ובדרך יותר פשוטה נ"ל ליישב ק' הראשונים על הרמב"ם ולמה צותה תורה להגעיל כלי מדין, והא לרמב"ם הוי מותר הכל משום שלל דידהו) בהקדם מה שהקשה הצל"ח בחדושיו לחולין (עמ"ש ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח, דאקרוב עומר והדר אכולא למה לא אכלו מעבור הארץ אף מקמי דאקרוב עומר מטעם שלל דידהו

וראיתי למחבר אחד שהביא לתרץ בשם הגאון החסיד בעל חידושי הרי"מ זצ"ל, דבאמת הא איכא תלתא איסורי בחדש, כשהוא לחם, וכשהוא קלוי, וכשהוא כרמל, ושימור לשם מצה הא עכ"פ מלישה ואילך בעינן, וא"כ עכ"פ הי' צריכים לקחתו בתוך השלל כשהוא קמח וללוש אותו ברשות ישראל, וא"כ נהי דאפשר הי' להיות קלוי וכרמל ברשות עכו"ם ולהיות ניתר משום שלל דידהו, אבל לחם ע"כ דלא הוי אלא ברשות ישראל, וא"כ ע"כ דבשעה שחל עליו איסור חדש דלחם כבר לא הוי שלל דידהו, אלא שלל דידן. עכתוד"ק. ודפח"ח

ואמנם גוף ד' הגאון ז"ל אינם לפני, ולפי"מ שהביא המח' הנ"ל את דבריו, עדיין אינם מספיקים אלא לתרץ מה שלא אכלו מעבור הארץ כדי לצאת בו י"ח מצה, דלזה לישה דישראל בעינן, אבל עדיין ק', מ"ט לא אכלוהו עכ"פ שלא לשם חובה, והא בצקות ש"נ אדם ממלא כרסו מהן, ובכהא"ג היו יכולין לקחתו בתוך השלל כשהוא לחם. ומקרא משמע דאפילו אכילת רשות לא אכלו ממנו

ולענ"ד לתרץ ק' הצל"ח בפשיטות. דהנה כל עצמו של היתר זה ילפינן לי' מקרא דבתים מלאים כל טוב, ומסיים ואכלת ושבעת וערש"י חולין י"ז שסו וע"כ שכל אשר ימצא להם בבתיהם של הכנענים ובין איסור ובין היתר, דהא לכנענים הכל שרי) מותר להם לאכילה. ואולם, אטו אמרה תורה ואכלת תיכף, ואטו זמן ניתן לאכילת שלל דידהו, ובשלמא הנך דאין היתר לאיסורייהו ע"כ הותרו מקרא דואכלת, אבל אותם שיש היתר לאיסורם לאחר זמן מנא לן שהם ג"כ בכלל ההיתר דשלל דידהו, הא יש לקיים בהו קרא דואכלת לכשיגיע זמן התירם

ואי תקשי א"כ יהי' איסור שיש לו היתר חמור ממי שאין היתר לאיסורו, והא בכל דוכתי איפכא שמעינן, הא לק"מ, חדא דמצינו כיוצב"ז גם לענין דשיל"מ, ועוד זיל בתר טעמא, דהא אין לנו כתוב אחר להתיר אלא ממה שא"ת בתים מלאים כל טוב וגו' ואכלת וגו', ואלו שיש היתר לאיסורם הרי הם בכלל כל טוב מצד עצמם ואפילו אם ימתינו עד זמן התירם. (ולא לחנם טרח ומנה הרמב"ם [ה' מלכים שם] מיני איסור שונים, נבלות, וטרפות, ויין נסך, ובשר חזיר, הכל דברים שאין היתר לאיסורם)

ומעתה לק"מ ק' הצל"ח מ"ט לא הותר להם חדש מטעם שלל דידהו, דהא חדש יש לו היתר, ואם לא יאכלוהו עכשיו